לכאורה אפשר לומר כי הסיבה לספירה היא טכנית – כדי שנדע מתי חל חג השבועות. אבל לא נראה. אף אחד מהראשונים לא הסביר כך. אז מה היסוד של מצווה זו? אחת הדרכים להבין מצוות שטעמן לא גלוי היא לנסות לחפש להם מקבילות (מה שנקרא בלשון חכמים – היקש). אם הייתי שואל לְמה להשוות את ספירת העומר רוב האנשים, לצערי, היו אומרים כי זה מזכיר את ימי בין המצרים. אבל זה לא אפשרי – ראשית, כי ימים אלו אינם מדאורייתא, ושנית מבחינה מהותית והלכתית. העובדה כי בתודעה שלנו ימים אלו מזכירים את ימי בין המצרים היא חמורה מאוד. הן בימים אלו והן בימי בין המצרים רבנים עוסקים בשאלות של שמיעת מוזיקה, שהחיינו וכו'. אבל אי אפשר להשוות כך כפי שהסברנו. הסיבה השנייה שמקובל להציע היא שהספירה היא תהליך של עלייה מימי הפסח ועד ימי השבועות, מחירות חומרית לחירות רוחנית. אבל גם זו לא יכולה להיות הסיבה היסודית. שהרי התורה לא מזכירה את אירוע מתן תורה כחג, כיום שיש לו ציון. בתורה אין חג מתן תורה.

מה אנו כן יודעים לגבי היסוד של ספירת העומר?

א)      בתורה מובא כי הספירה היא מיום הבאת קרבן העומר עד ליום הבאת קרבן שתי הלחם. זו מצווה ארץ-ישראלית. נבאר את הדברים: מנחת העומר מיוחדת בהיותה מנחת שעורים, שזהו דבר יחסית נדיר. בד"כ ל-ה' מביאים מנחת חיטים. אמנם בדומה לכל המנחות האחרות היא מורכבת ממצה. ועוד – מנחת העומר מתירה את התבואה החדשה במדינה. זה מה שידוע לנו על מנחת העומר. מכאן סופרים חמישים יום ומגיעים למנחת ביכורים המאופיינת בדברים שונים. צריך להבין – אין אלו הביכורים שאנו מכירים מהשיר. בחג השבועות לא היו מביאים ביכורים מהסיבה הפשוטה כי עדיין אין ביכורים. המילה ביכורים בשבועות מכוונת לביכורי חיטה. בשבועות מביאים חיטה. בנוסף, בחג השבועות מביאים חמץ. זו מנחת התמידין, החובה היחידה שהיא חמץ. וכן – מנחת הביכורים מתירה להביא קרבנות מהחיטה החדשה. זה מה שכתוב בתורה לגבי ספירת העומר. הספירה היא לא מפסח לשבועות אלא מעומר לביכורים.

ב)       הרמב"ן מציין בתורה על הפסוקים נקודה לגבי תבנית הספירה. הוא עוסק בעובדה שזה שבעה שבועות. נאמר מילה לגבי המספר שבע. בטבע אין כמעט מושגי זמן (יש יום ולילה, יש שנת ירח, אבל לא הרבה יותר). באופן כללי בני אדם הם אלו המארגנים את הזמן. הם קבעו שיש שבוע. הם קבעו שמיטה ויובל. תיאורטית היה אפשר בלי שבוע. לא לחינם המצווה הראשונה היא 'החודש הזה לכם'. הדבר הראשון זה להתארגן על הזמן לאור הציווי האלוקי. הקב"ה קבע שנארגן את הזמן לא ע"פ הטבע אלא על פי המספר שבע – בשבוע, בחודשים, בשנים. לוח השנה שלנו הוא בשורה של ממש. הקב"ה אומר לנו שלא נחיה רק לפי הטבע, אלא הוא אמר לנו איך להתארגן על הזמן. הרמב"ן מסביר כי המיוחד בספירת העומר שבה יש קדושה של השבוע השביעי. זה משלים למהלך של שבת, חודש ניסן, שמיטה ויובל. הרמב"ן מסביר כי מבחינת התבנית ימים אלו הם חול המועד. בכך אנו מתקרבים לפענוח ימים אלו.

ימי ספירת העומר הם חול המועד בין קרבן העומר לקרבן הביכורים. בתחילה אוכלים אנו מצה, מאכל בהמה, ברובד הכי פשוט, להיות 'אין', ואז מתחילים תהליך משמח של חול המועד שהולך ומתקדם עד שמגיעים לפסגה של האדם שבו מביאים את המנחה המיוחדת לבני אדם. אנו מביאים את העשייה האנושית המתבטאת ביצירת לחם. ואנו פותחים את הפתח לעבוד את ה' במקדש. כל שנה אנו עוברים מהמקום של הפשטות אל שיא פאר היצירה האנושית במסגרת החקלאית – הלחם. בכל שנה מתחילים אנו לפני ה' בענווה, בתחושה שאנו כבהמות, שאנו נסוגים מול הגודל האלוקי, ואז הקב"ה אומר לנו להתחיל לספור, עד שנגיע למה שבני אדם צריך להיות – מביאים מנחת חמץ הפותחת את שערי העבודה במקדש. לכן מבחינה דינית ראוי כי הלכה למעשה יהיו ימים אלו ימי תיקון רוחני של מעבר מפשטות ליצירה אנושית. הם אמורים להיות ימי שמחה. ימים של פיתוח כוחות האדם.  

מה השתבש? טוען נגה הראובני (מייסד נאות קדומים) שהימים האלה מקדמא דנא היו ימים מתוחים עוד לפני מות תלמידי ר"ע. הוא מוכיח זאת מהמשנה שבפסח נידונים על התבואה, ובשבועות נידונים על הפירות. כמו בסוכות שאנו נידונים על המים. גם בימי שמחה יש דין. נגה הראובני מסביר כי אין זה מיסיטיקה אלא בימים אלו החקלאים לחוצים. זה הפשט של הדין על התבואה ועל הפירות. לספירת העומר מלכתחילה בחיים החקלאיים היה מתח. בנוסף, ע"פ הגאונים בימים אלו מתו תלמידיו של ר"ע. זה חורבן נורא. זהו חורבן בזהות שלנו. ר"ע עקיבא דורש ואהבת לרעך כמוך ותלמידיו מתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. לכן היה צריך לעצב את ימים אלו מחדש: כאשר הצליל המרכזי הוא שאלו ימי חול המועד, ימי שמחה, והצליל המשני צריך להיות שקרה לנו משהו נורא ואנו צריכים לזכור אותו וללמוד מכך לקח. ואכן מבחינה הלכתית, כמבואר בשו"ע וברמ"א, קיבלו עליהם עם ישראל מתקופת הגאונים היבט מצומצם של אבלות בימי ספירת העומר: א. לא להתחתן ב. לא להסתפר – היינו ללבוש פרצוף אבילות. ואז מלכתחילה עבודת ה' של ימים אלו הייתה של שמחה והתעלות עד שבועות, יחד עם כובד ראש בשל האבלות על תלמידי ימי ר"ע. כך מבחינה הלכתית! איסור מוזיקה, שהחיינו ואחרים לא היו. אז מה קרה? מאחר ולא הדגשנו מספיק את השמחה וההתעלות של ימים אלו אז אט אט חלחלו הלכות מימי בין המצרים לימי ספירת העומר. אבל זו טרגדיה. ראשית, כי זה לא נכון. שנית, כי אנו מחמיצים. היו גדולי ישראל שהיו כותבים כל יום בימים אלו במה הם התקדמו. בקבלה אלו ימי צמיחה ועלייה. אבל זה לא בתודעה. אנו עוסקים היום רק בהיבט של האבלות. צריך לתקן ימים אלו – לשנות את עבודת ה' של ימים אלו ולהחזירם למקורם – מבחינת איסורים: רק לא להתחתן ולא להסתפר.

הראשונים הוסיפו עוד יותר על דברים אלו. הם טענו שמעבר למחזור החלקאי של מעבר מחיטים לשעורים הכתוב בתורה, הוסיפה תושב"ע שזה גם עלייה במחזור היסטורי של מעבר מיציאת מצרים למתן תורה. קישור זה קשור בפסיקת הלכה – העובדה כי בתפילה אנו מזכירים – חג השבועות, חג מתן תורתנו. על בסיס זה קבעו ראשונים ואחרונים כי יש בספירה פן של מעבר מיציאת מצרים למתן תורה במובן ההיסטורי. והדברים משתלבים היטב. במצרים היינו שעורים, מנחת בהמה, ובמתן תורה הפכנו לאדם, לחמץ. המעגל ההיסטורי והמעגל החקלאי משתלבים אחד בשני, ומדגישים את מהות עבודת ה' ומהות התיקון של ימים אלו.

נחזור לשאלה הראשונה: כיצד לפענח ימים אלו? ימי ספירת העומר הם המעבר השנתי ממציאות של מ"ט שערי טומאה, של פשטות, של ענווה, ועד לרום מעלתנו, לאדם מקבל תורה ומקריב במקדש חמץ. זה הספירה. האסוציאציה לספירת העומר היא באמת חול המועד. אכן - הייתה תקלה. לא מתעלמים ממנה. אנו חייבים לזכור אותה! זה המשמעות של ימים אלו. לאור זה מהי עבודת ה' של ימים אלו? לפי זה הדברים ברורים. צריך להיכנס לספירת העומר כמצה, לחזור אל התחושה הבראשיתית של מה אנו, מה כוחנו, של קטנות כלפי שמיא, שאנו כבהמות, כיוצאים מבית עבדים. אבל לא זו בלבד דמות העולם. הקב"ה רוצה שנהיה בני אדם- שנייצר לחם, שנקבל תורה. הוא ציווה עלינו לצעוד את הצעד הזה. עבודת ה' של ספירת העומר היא להתקדם ולהתגדל ולהתעצם, ולחשוב כיצד אנו יותר מבטאים את גדלות האדם מכוחו של הקב"ה. את זה עושים ע"י פיתוח כוחותינו וע"י שאנו מתקדמים. עד שאנו מגיעים ליום החמישים. כל אחד צריך לשאול את עצמו כיצד הוא מתקדם? כיצד הוא מממש את כוחותיו? כיצד הוא מקבל תורה מהקב"ה? חג השבועות, כמו פסח, הוא יום טוב. זהו יום שמחה. שבועות מסיים שבעה שבועות של שמחה. עבודת ה' בספירת העומר היא מיום טוב ליום טוב. זה מה שצריך להיות בספירת העומר. יש לנו שליחות רוחנית להחזיר לספירת העומר את קדמותם כימי שמחה ומועד, מבלי לפגוע בכובד הראש. זה מתחבר עם השמחה של יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. נדגיש: לא באנו להחמיר באבלות בספירה, אלא להחמיר בחול המועד.

נאחל לכולם שיהיו אלו ימי שמחה והתעלות.