לדרכה של חסידות רוז'ין / אהרל'ה אדמנית

רקע היסטורי לחסידות

לפני שנעסוק בדרך המיוחדת של חסידות רוז'ין, נקדים כמה דברים על החסידות בכלל.

החסידות באה לעולם בתחילת המאה ה-18, לאחר משברים עמוקים מאוד ביהדות מזרח אירופה, הן פיזיים והן רוחניים. בשנים 1649-1648 היכו הקוזאקים האוקראינים ביהודים ללא רחם, מה שמכונה פרעות ת"ח-ת"ט. באותן פרעות חרבו מאות קהילות וכך נהיו המוני פליטים שנדדו לקהילות שנשארו על תילן, נוסף על המון ההרוגים שהיו.

 

לאחר מכן הופיע שבתי צבי, שלאחר שהתגלה כנביא שקר עקב התאסלמותו בשנת 1666, קיבלה היהדות בכלל ובמזרח אירופה בפרט מכה רוחנית קשה מנשוא. המכה היתה קשה עוד יותר בעקבות הציפייה המשיחית שהיתה באותה תקופה, בעיקר בגלל הפרעות שקדמו, וגם כיון שהיו גדולי ישראל (כמו למשל הט"ז, חתנו של הב"ח) שתמכו בו בהתחלה. גם עשרות שנים לאחר מות שבתי צבי, המשיכה את דרכו התנועה הפראנקיסטית בראשות יעקב פראנק, וכך המשיכה התסיסה השבתאית בקרב הציבור היהודי.

 

בעקבות שתי המכות הללו רבו בעם המוכיחים שקראו לתשובה, שבמידה רבה גרמו לדכדוך הרוחות, וכן צצו קבוצות בעלות שאיפות רוחניות גבוהות שחבריהן נמנו על האליטה החברתית של הציבור, שכבת התלמידי חכמים. כך נוצר מצב שבו הרבה מאוד יהודים שהיו עמלים לפרנסתם ולא יכלו לפנות זמן ללימוד התורה ולעיסוק רוחני נחשבו לפחותים במדרגה לעומת לומדי התורה, ונוסף על בעיה זו עצמה הם היו חשופים לסכנה רוחנית גדולה, הן מצד התנועה הפראנקיסטית, והן מצד רוח ההשכלה שאמנם טרם הגיעה למזרח אירופה, ואף במערבה היא רק התחילה לנשב, אך היא היתה עתידה לאיים על הצביון הרוחני של עם ישראל.

 

ההתדרדרות של לימוד התורה והתלמידי-חכמים

גם ביחס ללימוד התורה חלה ירידה גדולה, כך שהשתלטה שיטת לימוד של פלפולי סרק והתנצחות (היינו ויכוח לשם ויכוח ולא לשם בירור האמת), שגדולי ישראל בדורות שקדמו, כמו מהר"ל מפראג ומהרש"א, יצאו נגדה בחריפות. כמו כן נפוצה תופעה של קניית כהונת הרבנות בעיירות ובערים בכסף מידי הפריצים, ונוצר מעמד של תלמידי-חכמים, עד כדי כך שהיה אסור ליהודי פשוט לשבת על-יד תלמיד-חכם. המצב שנוצר גרם לכך שתלמידי-חכמים התנשאו כלפי האנשים הפשוטים, וכמובן שזה גרם לשנאה מצד ההמונים כלפי התלמידי-חכמים והתורה.

  

הבעש"ט והמגיד

באותה עת הופיע הבעל-שם-טוב (הבעש"ט) וטען כי גם ליהודי הפשוט, זה שאינו יכול להשקיע מזמנו ללימוד התורה מחמת טרדתו הרבה בפרנסת משפחתו (והדבר היה קשה פי כמה לאור המצב המתואר לעיל), יש אפשרות להיות עובד ה' במדרגה גבוהה. יתר על כן, גם לימוד תורה, אע"פ שהוא עיסוק רוחני, יכול להיות בעל אופי שלילי אם הוא נעשה מתוך גאווה והתנשאות. וכפי שמביא בשמו תלמידו ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, בספרו "מאור עיניים" [ישמח לב, מס' שבת]:

 

"ואמר הרב הבעש"ט... כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה 'המחליף פרה בחמור', הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל-שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה ע"פ התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה... וגם כן בפשוט (אדם פשוט), אם מתנהג ע"פ התורה, דהיינו איפה צדק... ומאזני צדק, הוא גם כן מקיים מצוה... אם כן כשמתנהג כן אזי הוא עוסק בתורה תמיד, אפילו בשעה שעוסק בסחורה." 

 

הבעש"ט התחבר להמון העם, לאנשים הפשוטים, וקירב אותם לעבודת ה'. אחריו המגיד ר' דב-בר ממזריץ', ממשיכו בהנהגת התנועה החדשה, דווקא לא כל-כך התחבר להמון, אך אסף אליו עשרות תלמידי-חכמים בעלי שיעור קומה, ולאחר ששהו אצלו וספגו ממנו עבודת ה' ברמה גבוהה, הוא שלחם לכל קצוות מזרח אירופה, וכך הופצה התנועה בקרב ההמונים.

 

הבעש"ט והמגיד, אומר בעל 'אהלי יעקב', האירו את המבואות האפילות, היינו הם הראו שעבודת ה' אפשרית בכל תחומי החיים ולא רק בין כותלי בית המדרש ובית הכנסת, וע"י כך הם גרמו לכך שהרבה יהודים שהרגישו עצמם עומדים מבחוץ, נכנסו פנימה וניצלו מהסכנות שהיו בחוץ. בנוסף, הבעש"ט הכניס שמחה לחיי היהודי, ונכנס הווי של ניגון, ריקוד וישיבת חברים יחד - דברים שתרמו להרמת הרוח ושמחת הנפש והיוו בפועל חלק מעבודת ה'.

 

ר' ישראל מרוז'ין ודרך המלכות

ר' ישראל מרוז'ין היה נינו של המגיד ממזריץ', והוא החל בהנהגה יוצאת דופן מבחינת פאר חיצוני של לבושו, מגוריו, וכל החצר החסידית כולה. ניתן לומר שהוא התנהג במלכותיות ממש. אלא שמעבר להנהגה המלכותית החיצונית, המשמעות העיקרית של המלכותיות היתה אורח חיים שמונהג לפי ספירת (=מידת) המלכות, הספירה העשירית בעשר הספירות, שלפי חכמת הקבלה מהוות את המבנה הרוחני של ההוויה. נבהיר מעט את העניין. ספירת המלכות היא הספירה התחתונה מבין כל הספירות והיא זו שמתבטלת לכל הספירות שמעליה ומעבירה את השפע הרוחני שהיא מקבלת מהן להוויה שמתחתיה. כלומר המלכות נותנת את מה שיש לה לעולם המעשה שבו אנו חיים, היא זו שמשפיעה לנו את השפע הרוחני שמקורו בעולם הספירות. להתנהג לפי מידת המלכות היינו להתבטל כלפי התפקיד שיש לך, להשפיע ולתת לכולם, כלומר לקחת אחריות על מי שקשור אליך ולהשפיע עליו. ר' ישראל מרוז'ין ביטא זאת באומרו שאם כואב ליהודי בקצה העולם הוא מרגיש זאת מיד. הוא יכול היה לומר זאת, כיון שבאמת לקח אחריות על כל אחד מישראל לדאוג לצרכיו הגשמיים והרוחניים, בדיוק כפי שמלך נאמן דואג לכל הנתינים שתחת סמכותו.

 

זיכוך החומר

בנוסף הדגיש ר' ישראל מרוז'ין את החשיבות של זיכוך הגוף החומרי והעלאתו למדרגת רוחני, מה שמכונה בפיו "הפיכת החומר לצורה". כלומר על יהודי לא רק לזכך את תפילתו ותורתו שיהיו ללא פניות (אינטרסים), אלא עליו לכוון לשם שמים אף בכל מעשה גשמי שלו כאכילה ושתייה. (חשוב לציין שר' ישראל מרוז'ין עצמו מיעט מאוד באכילה ובשינה, ובדרך זו הלכו אחריו אף צאצאיו.)

 

"ישבו חסידים של הרבי מרוז'ין בחבורה ושתו, והנה נכנס הרבי. נדמה להם כי עיניו זועמות. 'האם לא טוב בעיני הרבי', שאלו, 'שאנו שותים? הלא אומרים שכשחסידים יושבים בחבורה ושותים כאילו עוסקים בתורה!' 'יש בתורה', אמר הרבי, 'כמה מילים שפעמים הן קודש ופעמים הן חול. כך כתוב: "ויאמר ה' אל משה פְּסָל לך שני לוחות אבנים", אבל כתוב גם כן: "לא תעשה לך פֶּסֶל". מה טעמו של דבר, שאותה מילה עצמה היא כאן קודש וכאן חול? ראו נא, הסיבה היא שהמילה 'לְךָ' באה כאן לאחריה וכאן לפניה. הוא הדין בכל מעשה. במקום ש'לְךָ' באה אחר כך - הכל קודש, ובמקום שבאה לפני כן - הכל חול"

[אור הגנוז - סיפורי חסידים] 

 

מכאן שבכדי לעבוד את ה' באופן שלם על האדם להתכוון בכל מעשיו לצורך גבוה, היינו לכוון לא להנאה החומרית אלא למטרה נעלה יותר. השיא של דרך זו הוא עבודת העלאת הניצוצות, שמקורה בדברי האר"י הקדוש ונזכרת בספרי החסידות. כמובן שעבודה זו אפשרית רק בתנאי שהאדם זיכך את עצמו מקודם ע"י תיקון מידותיו. מעיקרון זה נובע באופן ברור שעבודת ה' אינה רק ע"י לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות, אלא כל עשייה, אם היא נעשית למטרה עליונה, נחשבת לעבודת ה'. תפיסה זו היא המשך ישיר למה שהובא לעיל בשם הבעש"ט שגם העוסק בסחורה יכול להיחשב עובד ה', ולפי רמת כוונתו תוכל עבודה זו לעלות במדרגה מעל ללימוד התורה.

יותר מכך, עבודת הזיכוך עצמה יכולה להיעשות לא רק ע"י לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות, אלא אף ע"י עשיות אחרות. כך ביטא זאת ר' יעקב פרידמן, האדמו"ר מהוסיאטין, בעל 'אהלי יעקב', שהיה נינו של ר' ישראל מרוז'ין:

"ועבודת ההזדככות אפשרית לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, כי אם גם בחנות, בשוק, בבניין הכביש או בקטיף - 'בכל דרכיך דעהו', 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'... אפילו תורה כשלומדים אותה להתפאר ולהתהלל אינה רצויה...".

[פר' שמיני שנת תש"ו]

 

כל מה שאמרנו עד כה נובע מההכרה הבסיסית של נוכחות ה' בכל ההוויה, ובעיקר מתוך הפנמה של נוכחות זו ויישומה בחייו ובתודעתו של האדם. ר' ישראל מרוז'ין העיד על עצמו שאינו שוכח לרגע מקיומו של הקב"ה. תודעה זו מביאה את האדם להגיע לאהבת ה' ויראת ה' ברמה גבוהה מאוד, וגורמת לו להשפיע על הסובבים אותו קדושה וטהרה. הרבי מרוז'ין אמר שיש הרבה סוגי ציפורים, כשכל סוג מתייחד באופי שונה. יש כאלו שמתייחדות ביופיין המרהיב, יש שמתייחדות במעופן הגבוה, ויש כאלו שמתייחדות בשירתן. עלינו, הוא הורה, להיות כמו הציפורים שמטהרות את האוויר...

 

מאפיין נוסף של דרך רוז'ין הוא ההצנעה של ההתלהבות בעבודת ה'. לא רק התמדה בתורה וגמילות חסד כשהם נעשים בסתר, אלא אף הסתרת ההתלהבות בתפילה ובקיום המצוות, ובכלל - הסתרת המדרגות הרוחניות. דבר זה לא נובע מענווה מדומה חלילה, אלא מרצון שלא להחצין את הדברים ולהשאיר אותם טהורים כמו שהם, בבחינת "והצנע לכת עם א-להיך". בנוסף יש כאן עניין של כנות ברמה גבוהה מאוד, כלומר שלא להביע כלפי חוץ משהו שאיננו אמיתי לחלוטין. למרות זאת, ניתן היה לחוש מהי חרדת קודש, בקרבתם של אדמור"י רוז'ין.

 

אהבת ישראל

יוצא אם כן, ששני העקרונות החשובים של החסידות שהודגשו בחסידות רוז'ין הם:

  1. לעבוד את ה' בכל פרטי החיים מתוך הפנמה של נוכחות ה' בכל מקום - "בכל דרכיך דעהו" מתוך ההכרה בכך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה".

  2. לדאוג לכך שאף אחד מעם ישראל לא "יצא החוצה" - "לבלתי יִדַּח ממנו נידח", עיקרון שקיבל תוקף יתר מההליכה לפי מידת המלכות. דבר ברור הוא שמתוך עיקרון זה נובעת אהבת ישראל גדולה שלא מוציאה אף יהודי החוצה. נביא לדוגמה דברים שכתב לעצמו ר' שלמה חיים פרידמן, האדמו"ר מסאדיגורה, אף הוא נין של ר' ישראל מרוז'ין, המופיעים בספרו 'חיי שלמה':

 

"אין שטח פרטי נפשי אלא חומרי. לחומר יש גבולות, לנפש - לא. כי מהלב והנפש אין להוציא את אהבת רעך, אהבת ישראל ועל כולם אהבת ה'. וההתעלות לאהבת ה' היא רק דרך השתיים הקודמות, זאת היא עלייה הדרגתית. השטח הנפשי של אהבת רעך מתרחב ומתפשט לשטח כלל ישראל. הנפש היחידה יכולה להתרחב ולהתפשט ולהיעשות לכלל ישראלית, בזה שהיא תפוסה מאהבה כלל ישראלית, והתוצאה היא, שהיא, הנפש, נכנסת לתוך שרשרת הדורות, והיא נעשית חוליה בלתי מנותקת בשרשרת זו."

[חיי שלמה, ליקוטים, אהבת ישראל]

 

לשני עקרונות אלה מצטרפת כמובן מסירות הנפש, שבלעדיה לא ניתן להשיג כלום, לא ברמה האישית ולא ברמה הכללית של עם ישראל כולו. מסירות נפש אין משמעה רק המוכנות למות, אלא בעיקר להקדיש את החיים למען המטרות הנעלות. מסירות נפש כזו יכולה להופיע כאשר אדם מפנים שכוחותיו אינם שלו, אלא הוא בסך-הכל צינור שנועד לקיים את שליחותו, שהיא: לקרב את העולם, ובראש ובראשונה את עצמו, לקב"ה, וע"י כך להיות שותף בהבאת הגאולה השלמה.

השאיפה לגאולה

בחסידות רוז'ין היתה שאיפה תמידית לא רק לגאולת האדם הפרטי מצרותיו הרוחניות והגשמיות, אלא אף לגאולת עם ישראל והעולם כולו. בפרשת יתרו שנת תש"א (תחילת 1941), במהלכה של השואה המתחוללת באירופה, אומר בעל 'אהלי יעקב', שעלה לארץ עם חותנו בשנת תרצ"ז (1937) והתיישב בתל-אביב:

 

"והנה בפרשת השבוע נאמר לנו שמתפקידנו בעולם הזה הוא: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', כלומר להשתדל בהשלמתנו המוסרית לא רק למעננו, כי אם גם להיות למופת לעמים אחרים ולהשפיע עליהם ברוח תורתנו ואמונתנו, כדברי (ר' עובדיה) ספורנו: 'תהיו לי ממלכת כהנים, להורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה'...'. התנהגות הגונה לא רק בבית המדרש, כי אם גם ברחוב, במשא ומתן עם הבריות, היא האמצעי היותר מסוגל להשפיע על בני אדם ולהטותם לדרך הטוב... כי תכלית התורה היא 'לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמו'."

 

ההשתתפות בעשייה הציונית      

כדי להגשים שאיפה זו, אדמו"רי רוז'ין, בתקופת ההתעוררות הציונית ואחריה, קראו ברובם לעלייה לארץ ולהשתתפות במפעל הציוני, וחלקם אף תמכו בתנועת 'המזרחי'. כמה מהם הקימו תנועה שחרתה על דגלה תורה ולאומיות גם יחד (ממש כמו דרכו של הרב קוק), ושקראה ליהודים החרדים (אלה שלא עזבו את הדת) לעזוב את הגלות ולעלות לארץ. כל זאת מתוך הבנה של גודל השעה ביחס לאפשרות הריאלית שיש לעם ישראל לצאת מהגלות, ומתוך היענות לקריאותיו-דפיקותיו של הקב"ה שקורא לעמו להשתתף במהלך הגאולה. בנוסף הודגש התפקיד המכריע שיש לציבור ששומר תורה ומצוות ביצירת הצביון הרוחני של המדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל, ובאחריות שלו להגשמת העניין ע"י עלייה לארץ ולקיחת חלק במוסדות הציוניים. הודגשה גם האחריות שתהיה לציבור זה על הפנים הרוחניות של ההתיישבות בארץ ישראל באם לא יקח חלק מעשי בעלייה ובבניין.

 

יום לאחר ההכרזה על הקמת המדינה דרש בעל 'אהלי יעקב' בתל-אביב:

"צריך לזכור, כי הקמת המדינה היהודית, אף כי אין ערוך לחשיבותה, עדיין אינה הגאולה המקווה שהובטחה לנו. הגאולה האמיתית קשורה בביאת המשיח (היינו גאולה רוחנית נוסף על הגאולה הפיזית)... ועוד צריך לזכור בשעת הקמת המדינה את תנאי הקיום של המדינה: א. שלום ואחדות... ב.קדושה וטהרה... ארץ ישראל היא בבחינת פלטרין (ארמון) של מלך והיא צריכה להיות נקיה מכל שמץ חלאה... מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם...".

[פר' אמור שנת תש"ח]

 

לאחר הקמת המדינה, שאותה ראו כ'אתחלתא דגאולה' (ראה 'אהלי יעקב' עמ' קטז בשם חותנו), אדמו"רי רוז'ין, שרובם התגוררו בתל-אביב, ציינו את שמחתם על הקמתה בכך שאמרו הלל שלם והשתתפו בצעדת העצמאות כשהם חובשים לראשם שטריימלים(!) (שסתם כך חובשים רק בשבתות וחגים).

 

היחס לציבור החילוני

לאור השאיפה להשפיע על הצביון הרוחני של ההתיישבות והמדינה, היה כמובן ניגוד אינטרסים בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני, שהוא זה שבפועל "נתן את הטון" בעניין זה. לכאורה היה ניתן לצפות שתהיה מחלוקת קשה בנושא זה, שתיגרר לשנאה והשמצות. אך אדמו"רי רוז'ין הורו לנהוג אחרת. וכך אמר בעל 'אהלי יעקב':

 

"ולכן היתה שיטתנו תמיד שצריך להשתתף בבניין... מפני שאי-אפשר להשפיע על הבניין הרוחני אם אין משתתפים בבניין החומרי. אולם על האחרים אפשר להשפיע רק בדרך שהורו לנו חז"ל: 'ואהבת את ה' א-להיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך. אבל לא בחירופים וגידופים, ועל אחת כמה וכמה שלא בלשון הרע...".

"ואיך נילחם נגד אלה, המעמידים את הבניין הרוחני בארץ ישראל על יסודות זרים, הלקוחים מאומות העולם? לא בנשק של שנאה ולא בנשק של לשון הרע... ובאיזה נשק איפוא נילחם נגדם? באותו נשק שאנו נלחמים נגד יִצרנואנו - בהשתלמות בקדושה. אם אין להם התבטלות לפנינו - אות הוא כי גם אצלנו לא הכל בסדר."

[פר' תזריע-מצורע, שנים תרצ"ט, תש"ח]

 

נראה לי שאין צורך להוסיף על דברים אלו כדי להבין את הגישה של אדמו"רי רוז'ין לנושא.

 

סיכום

אם נסכם את דרכה של חסידות רוז'ין, נוכל לומר שהיעד הוא "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך". הדרך להגיע לכך היא ע"י שכמה שיותר אנשים מעם ישראל ילכו לפי העקרונות האמורים למעלה. וכפי ששמעתי מפי ראש הישיבה, הרב ישראל פרידמן בן-שלום שליט"א, שהינו דור שישי לר' ישראל מרוז'ין, שעל כל אחד להיות אד"ם - ראשי תיבות של "אין", "דבקות" ו"מרכבה לשכינה". להיות בבחינת "אין", אינו אומר לבטל את האישיות ולהיחשב בעיני עצמך לאפס, אלא להיות כל כולך חדור בתפקיד שמוטל עליך בעולם. לזה מצטרפת השאיפה לדבקות בקב"ה, דבקות שנובעת מתוך לימוד שמחבר אותך לתורה ולחכמים, תפילה אמיתית, וכמובן (אי-אפשר בלי) תיקון וזיכוך תמידי של מידותינו. כל זאת במטרה להיות "מרכבה לשכינה" - ללכת בדרכי אבותינו שהיו כאלה ("האבות הן הן המרכבה") ולדאוג לכך שע"י מעשינו ומעשיהם של כל השותפים לנו תתקרב הגאולה.

 

שנזכה!

© 2018 ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" נתיבות

  • White YouTube Icon
  • White Facebook Icon
  • White Google+ Icon