חזון המשורר האלוהי 2 - מסע בכתבי הרב קוק
מאמר שני
כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול להרוח,
ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן,
והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמידות הטובות,
עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו,
שאז איננו זקוק אל הבשר,
כשם שהתפוח המבושל יפה איננו זקוק אל העץ -
מתבארת יפה חידת החיים והמוות,
והדעה נעשית נוחה ומתוקנת לקבל דיעות עליונות,
והרגשות נעלות ממרומי קודש.
(שמונה קבצים א, שסז)
אדם בא לעולם. תינוק נולד. הוא גדל ומתפתח, מגלה הכרה, מפתח יכולות, מגבש אישיות, רוכש ניסיון, מעמיק בעצמו, מזדקן, שוקע, נפטר מן העולם.
מדוע? מה ערך החיים? האם נשלח האדם אל העולם כדי להיות כחציר יבש, כציץ נובל, כענן כלה, כחלום יעוף? האם לא היה נכון יותר שהאדם יבוא לעולם לא כדי למות?
השאלה הזו איננה השאלה המוסרית, שאלת הצדק, היא לא מבקשת להבין למה מגיע לאדם למות. היא גם איננה השאלה הקיומית, החווה את התסכול והעצב שבמוות. זוהי שאלה שמחפשת פשר, תרה אחר משמעות החיים. היא מחפשת ביאור, פתרון לחידה, חידת החיים והמוות.
כדי לפתור את החידה, יש צורך בנקודת מבט מסוימת על החיים. צריך להביט עליהם כתקופה, כתהליך מתמשך, שיש לו נקודת מוצא ויש לו נקודת סיום, כמסע שיש לו יעד וייעוד. לצורך כך, עלינו למקד את תשומת הלב ברוח, ולא בבשר. אפשר לצייר את החיים בתור תקופת גידול לרוח, כלומר- כתהליך מתמשך של התעצמות רוחנית. שלבי ההתפתחות השונים של החיים - ינקות, ילדות, נערות, בגרות, שיבה - הם למעשה שלבים שונים ברצף אחד מכוון. הרצף הזה מתמשך על פני כל רגעי החיים, מדי יום ביומו. כל רגע בחיים הוא בעל משמעות מלאה, הוא נמשך מן הרגע שקדם לו, ומכין את הרגע שאחריו. הרוח גדל ומתהווה, הולך ומתבשל. כמו עובר בבטן אמו, שאבריו נרקמים אט אט, מתפתחים ומגבשים צורה. כמו תפוח הגדל על העץ עד לבישולו המלא.
נקודת מבט כזו נותנת לחיים פשר. החיים מובילים אל בשלות הרוח. הבשר, כמו העץ, הוא המצע האורגני לצמיחת הרוח, בית הגידול המאפשר את התפתחותו. הזקנה איננה נקודת שקיעה של החיים, אלא רגע השיא שלהם, שבו הרוח בכל מילואו. כשפרי הרוח בשל, הוא כבר איננו זקוק למצע הבשר, הוא מנתק את עצמו ממנו באופן טבעי, ממומש בייעודו.
כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול לרוח, מתבארת יפה חידת החיים והמוות. המוות כבר איננו שבר, אלא נקודת מיצוי. אין בו דעיכה ואובדן אלא התרוקנות שקטה, מעבר מהיכל להיכל. מסע החיים מסתיים, והגוף מושיט את הרוח הבשלה אל עולמה הבא. מיתת נשיקה.
כמו כל גידול, גם הרוח זקוק לטיפול הגון, בכדי שיוכל להתפתח כראוי עד להבשלתו המלאה. צמח שיגדל ללא טיפול שכזה, ללא מים, חמצן, אור שמש והרחקת מזיקים, עלול לגדול פרא או להרקיב. הרצון הטוב, המעשים הטובים, הלימודים והמידות הטובות- כל אלה הם כלים חיוניים לטובת הבשלה בריאה של רוח האדם. ברוח בפני עצמה יש כמיהה גדולה להופיע במלואה, אך היא זקוקה לוויסות עקבי, לדיוק, לזריקות מרץ ולהסרת מניעות, כדי לממש את אותה כמיהה. ללא אורח חיים המדוד במידות טובות ומדויק במעשים טובים, ללא נגיעה יומיומית בשורשי הכמיהה, ללא הפעלה קבועה של שרירי הרצון והתודעה, הרוח עלולה לשקוע ולהישכח, לאבד כיוון או להיכנע למשיכות הגוף.
ציירנו נקודת מבט אפשרית על החיים ועל רוח האדם, כדי להציע פשר לחידת החיים והמוות. אבל מעבר לפשר, זוהי זווית ראיה שמאפשרת עמדה נינוחה יותר כלפי עומק החיים. אם החיים הם לא רצף מפוזר של עליות ומורדות ללא תכלית, אלא מסע גילוי רוחני-אישי, אז הלב מרפה לחוש ולגעת ברגשות נעלות, והדעת נוחה לקבל דעות עליונות; האתגר ממוקד ברוח ובתנועת ההבשלה שלה. האדם נפתח לשורשי הקיום האלוהיים שברוחו פנימה.
שאלות למחשבה ודיון:
מה היחס בין התיאור הזה לבין המשל המדמה את העולם הזה ל'פרוזדור' בפני העולם הבא?
איך תתייחס הפסקה הזו למוות מוקדם ח"ו, או לזיקנה שיש בה יותר דעיכה מפריחה?
מדוע הרוח לא יכול לצמוח ללא מצע של בשר? האם משהו בעולם החומר הכרחי להבשלתו?