עגלה ערופה

כאשר מתבצע רצח, נפתחת מיד חקירה לבירור משטרתית לבירור הראיות, מוצאים חשודים, עצורים. אולם, לעיתים קורה מצב בו הרצח הוסתר היטב, והתיק נסגר עקב חוסר ראיות. במקרה שכזה לתורה יש פיתרון[1]:

(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקוָק אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נפֵל בַּשָּׂדֶה לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:

(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:

(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לא מָשְׁכָה בְּעל:

(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לא יֵעָבֵד בּוֹ וְלא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:

(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְקוָק אֱלהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְקוָק וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:

(ו) וְכל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ:

(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקוָק: ס

פרשת עגלה ערופה הינה אחת הפרשות היותר סתומות בתורה. רוב פרטיה, וכן מהותה הכללית נראים במבט ראשון די תמוהים. וכן כותב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה[2]:

"אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח"

הרמב"ם מחפש איזושהי תועלת שתצא בכל אופן מהסיפור, ואומר כי יתכן וע"י טקס זה תעלה המודעות לחיפוש הרוצח ואולי הוא אף ימצא. ועליו כותב הרמב"ן[3]: "לפי הטעם הזה יש בתחבולה זו תועלת אבל המעשה אינו נרצה בפני עצמו.." – כלומר על אף שניתן למצוא תועלת באותו מעשה, עדיין יש בו המון פרטים בלתי מובנים וסתומים.

על אף מה שכתבו הרמב"ם והרמב"ן, ננסה לעמוד על משמעותה של הפרשיה, או לפחות על המסר המרכזי שלה.

אך לפני כן, ננסה לעמוד על פשט הפרשה. הפרשה מחולקת לשני חלקים מרכזיים:

  1. תפקיד הזקנים המגיעים מירושלים: פסוקים א-ב

  2. תפקיד זקני העיר הקרובה והכהנים: פסוקים ג-ט

כאשר נמצא חלל, נמצאת גופה[4], בתחום בינעירוני, ואין שום עדות לזהותו של הרוצח, כנראה שעוד לפני החקירה המשטרתית, התורה מצווה על שופטי הסנהדרין הגדולה שבירושלים[5] להגיע למקום, לקחת סרט מדידה, ולמדוד את מרחק הגופה מהערים הקרובות. מקריאת המשך הפרשה אנו יודעים שזקני העיר שנמצאה כקרובה ביותר לגופה יגיעו לקיים את חלקם בטקס.

אין ספק שעצם הגעתם של זקני הסנהדרין מירושלים מצביע על חשיבות העניין. תהליך המדידה וחלקם של זקני העיר הקרובה רומזים בבירור על איזשהו צד של לקיחת אחריות על המעשה.

אך לפני שנעבור לחלק המרכזי של הפרשה, לחלקם של זקני העיר הקרובה, נתעכב על הלכה הנוגעת לעניין המדידה[6]:

"הרוג שנמצא נופל בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל, אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצוה למדוד".

עניין המדידה בכללותו בא בוודאי להצביע על אחריותה של העיר הקרובה יותר אל הגופה, אשר סביר להניח שממנה יצא הרוצח. אולם, הלכה זו מוסיפה פרט שהוא לכאורה מיותר לאור מטרה זו – גם אם הגופה נמצאה בצמוד לעיר מסויימת, כלומר קרובה יותר באופן ברור לעיר אחת מלחברתה, ולכאורה אין טעם במדידה שנועדה לבחון עניין זה, צריך לבצע את אקט המדידה. מדוע? כותב הרש"ר הירש במקום:

מציאת אותו חלל מטילה כתם על כל השלטונות העירוניים של הסביבה ומשום כך, כאמור, מודדים אל כל הערים שיש בהם בית דין – אפילו הכל רואים איזו היא העיר הקרובה .

מעשה המדידה הינו מעשה סמלי. אין כוונתו רק לומר שבוודאי הרוצח יצא מן העיר הקרובה, כוונתו בעיקר להטיל אחריות על סביבתו הקרובה של הרוצח, לכן עושים אותו גם אם ברור מהי העיר הקרובה.

המשך הטקס הוא כדלקמן: לאחר שנמצאה העיר הקרובה, לוקחים זקני אותה העיר עגלה תמימה אשר לא נשאה עול, ומביאים אותה אל נחל איתן (לא נתעכב על פרטים אלו). שם הם עורפים את ראשה של העגלה, רוחצים את ידיהם על העגלה ואומרים:

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

בפירוש משפט זה נחלקו הבבלי והירושלמי, כאשר המחלוקת כולה מובאת בירושלמי[7]:

רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג, ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג - ולא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

תרגום: חכמי ארץ ישראל מפרשים את הפסוק בהורג, וחכמי בבל מפרשים את הפסוק בנהרג. כיצד? חכמי ארץ ישראל מפרשים בהורג – שלא בא לידינו הרוצח לפני כן ועיוותנו את דינו למרות שהיה צריך לההרג על רצח שביצע.

וחכמי בבל מפרשים בנהרג – לא בא הנהרג לידינו והנחנו אותו בלא לוויה או פרנסה ונרצח (כי היה בלא לוויה / כי היה צריך להפוך לגנב בשביל אוכל).

המלבי"ם במקום מחבר את הדיעות ומשנה מעט:

ידינו לא שפכו: שלא היינו גרמא לרצח הזה, לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך מוכרח היה להרוג את הנרצח, לעשוק לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא על ידי שלא נתנו לוויה לנרצח שלא ילך יחיד במקום סכנה.

ואם כן, קורה כאן דבר מופלא. לאחר שראינו כי המדידה באה להטיל את האחריות על אנשי ושלטונות העיר הקרובה, אנו צופים כאן לא בלקיחת אחריות כי אם בהתנערות ממנה.

זקני העיר רוחצים את ידיהם, ובעצם מנסים לומר שאין להם קשר ישיר לרצח. הם לא גרמו לנרצח להרצח ולא לרוצח לרצוח. האם נעשה כל הטקס הגדול הזה וכל חלקיו רק כדי שזקני העיר יוכלו לומר שהם לא קשורים לרצח? האם כל זה נעשה רק כדי שהעם לא יאשים את שלטונותיו בקשר לרצח?

נחזור שלב אחד אחורה, אל עריפת העגלה. למראית עין, טקס זה מזכיר כל טקס אחר של הבאת קרבן על חטא. אדם חוטא, ומקריב קרבן כדי לכפר, כדי להתקרב בחזרה אל הקב"ה. נביט בפסוקים ונווכח שגם כאן ישנה כפרה – "כפר לעמך ישראל" , "ונכפר להם הדם", ויש קרבן – העגלה הערופה.

אולם, כל זה רק למראית עין, שהרי למעשה את שני הדברים לא ברור שיש כאן – קודם כל, איזה חטא יש כאן? על מה בדיוק אמור להתכפר לעם? ואם אכן יש חטא, מדוע זקני העיר אומרים "ידינו לא שפכו"? הרי בהבאת קרבן אתה מודה שחטאת!

ננסה לענות על שאלות אלו דרך הבנת עניין עריפת העגלה. מסתבר שהעגלה הערופה איננה קרבן[8]:

אף על פי שמתפללים על מביאי העגלה שיכופר עוונם, אין העגלה קרבן, ואין בה עבודה מעבודת הקרבנות. אין היא נשחטת כקרבן, אלא היא בדומה לחלל שלא נשחט, אלא נערפת. אף אין היא נשרפת כקרבן, אלא נקברת.

אם העגלה הערופה איננה קרבן, מהי כן? מדרש ההלכה מקיש את עריפת העגלה דווקא להריגת ה... רוצח. כך מובא במדרש[9]:

וערפו שם את העגלה בנחל, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש, אף כל שופכי דמים בהתזת הראש.

בעצם, הזקנים בערפם את העגלה כאילו עורפים את ראשו של הרוצח. כיצד פעולה זאת מכפרת ועל מה בדיוק?

רמז לדבר נוכל למצוא בהלכה ברמב"ם:

אנשי עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה ערופה כופין אותן ומביאין ואפילו לאחר כמה שנים, שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהן יום הכפורים חייבים להביא אחר יום הכפורים.

העבירה המדוברת כאן איננה מתכפרת, גם לא על ידי יום כיפורים, אם לא מבצעים את טקס העגלה הערופה. כידוע לנו, העבירות שאין יום הכיפורים מכפר עליהם הן עבירות שבין אדם לחברו. העבירה כאן היא כלפי הנרצח. יש כאן אשמה ציבורית שרובצת על הציבור, שממנו יצא הרוצח. לכן, כמובן שקרבן לא יעזור לכפר, שהרי קרבן מכפר על עבירות שבין אדם למקום. אולם כאן אין דרך "לרצות" את הנרצח, ולכן על הציבור לעשות פעולה אחרת.

נראה שדרך פעולה זו של עריפת העגלה, הזקנים והציבור מצהירים בעצם שהם לוקחים אחריות על המעשה, שהם יעשו הכל כדי לתקן מעשה ספציפי זה, ולפעול שלא יקרה שנית, הם כביכול הורגים את הרוצח. מבצעים את דינו. אמנם בדיעבד.

רק בהבעת אחריות זו על דמו של הנרצח, דמו יוכל "להתכפר".

כעת נוכל להבין גם מדוע אומרים הזקנים שידיהם לא שפכו את הדם – הם באמת לא שפכו את הדם! הם לא רצחו, ועל זה אף אחד לא יוכל להתווכח, ואף אם נלך לפירושים השונים נראה שהכוונה היא שהם לא היו מעורבים ישירות ברצח. ואעפ"כ, יש להם על מה לכפר, להם ולעם כולו.

מסתבר שגם פסיביות היא חטא – הם אמנם לא גרמו ישירות לרצח, אולם גם לא עשו מספיק כדי למנוע אותו, שהרי סוף סוף הוא קרה.

"ונכפר להם הדם" – רק הבעת האחריות, והקבלה לעשות הכל כדי שמקרה כזה לא ישנה יכולים לכפר על כך שמתוכם יצא רוצח.

כותב הרב פויירשטיין:

שימו לב למילים הנוראות "ונכפר להם הדם". עד לטקס המיוחד רבצה האשמה על עם כולו ובעצם על מנהיגיו. אך במה אשמים אנשי העיר שלא ידעו לא שמעו ולא ראו? כאן נמצאת קביעה מוסרית בלתי מתפשרת. קביעה מוסרית שאנחנו כולנו, דתיים, מסורתיים ויהודים חילוניים חייבים לאמץ: יש לנו אחריות על הדם השפוך.

יש לנו אחריות על הדם הנשפך בתאונות דרכים, יש לנו אחריות על דם הצעירים הנשפך בקטטות מטופשות, על הנשים הנרצחות ע"י בעליהן... כשמדובר על חיי אדם אי אפשר להתנער מאחריות. מושג האחריות משתנה. גם אחריות עקיפה מהווה אחריות. אי הידיעה עצמה על הסיכון המרחף על חייו של פלוני אלמוני, מהווה סוג של אשמה.

ההתעלמות, גם הלא מכוונת, מהצומת המסוכן, מהבור שבכביש, מהנשירה מבתי הספר והשוטטות ברחובות, ממכת הסמים, מהמצב הכלכלי הירוד השובר את הסמכות ההורית, כל אלה מרחפים מעל ראשי החברה ומנהיגיה. ההסכמה שבשתיקה להעדר חינוך ראוי לשמו לערכים, לפורנוגרפיה הקשה אליה נחשפים ילדים רכים באינטרנט ובאמצעי תקשורת אחרים, כל אלה לא נשארים ללא אחריות. זאת הקביעה של התורה. לדם הנקי השפוך יש הורים, יש אחראים, זה לא בא מעצמו, זה תולדה של הזנחה.

אתהדברים הללו מנסח בבהירות חדה ריב"ל בתלמוד: השואל מדוע על המנהיגות של העיר הקרובה לגופת הנרצח להצהיר כי ידם לא שפכה את הדם של הנרצח? וכי עלתה על דעתנו המחשבה כי המנהיגות המשפטית והדתית הינה רוצחת? ובלשונו: וכי עלתה על ליבנו שזקני בית הדין שופכי דמים הם?

הגמרא מספרת[10]:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר +דברים כא+ כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

התמיהה על סיפור זה גדולה. מה עניין עגלה ערופה כאן? הרי ידוע מי הרוצח! ר' צדוק באמירתו זו בעצם אומר – עגלה ערופה אמנם נקבעה במקרה שאין ידוע מי הרוצח, אולם היא תופסת גם כשידוע מי הרוצח. גם שם האחריות היא לא על הרוצח לבדו אלא על הציבור ממנו הוא יצא וציבורים רחבים יותר שלא מנעו מהשורש מציאות המצמיחה רוצחים.

ואם כן יש לשאול: מדוע עגלה ערופה לא נאמרה גם כשיש רוצח?

אומרת הגמרא[11]:

ת"ר: משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה, לפי שאינה באה אלא על הספק, משרבו הרוצחנין בגלוי - בטלה עגלה ערופה.

כלומר, עגלה ערופה באה על הספק, ומשרבו מקרי הרצח הגלוי, בטלה. אולם יש לשאול – ככל הנראה עדיין ישנם מקרים של רצח בלתי פתור, ומדוע בטלה עגלה ערופה לגמרי?

מסביר רש"י על המשנה:

בטלה עגלה ערופה - שהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג.

רש"י מסביר, כי אין העניין שאין יותר מקרי רצח בלתי מפוענחים, אלא שהקהל מניח שהוא יודע מי רצח. ומה בכך?

נראה שהעניין הוא, שיש את מי להאשים. כשיש את מי להאשים, קשה מאוד לקחת אחריות. לשם כך פרשיית עגלה ערופה במקור מדברת על מצב שלא ידוע מי הרוצח. כאשר כל אחד לידך עלול להיות הרוצח, קל יותר להרגיש את האחריות לעניין. כשיש רוצח ידוע, קל להפנות אליו את האצבע. כך או כך, כמובן שהפרשה המדברת על מקרים מתומצתים מצביעה על כיוון של לקיחת אחריות גם כשהרוצח ידוע.

[1] דברים כ"א, א-ט

[2] רמב"ם, הלכות מעילה ח,ח

[3] דברים כ"א,ה

[4] ובספרי פיסקא קל"א מדייקים שחובה שיהיה ברור שהיה כאן רצח ולא התאבדות, ושהרצח אכן התקיים בו במקום והגופה לא הובאה ממקום אחר – "חלל" ולא חנוק, לפי שאין "חנוק" אלא בבית, "נפל" ולא תלוי באילן וכו'

[5] כך נלמד בסוטה ט,א

[6] רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ט,א

[7] ירושלמי סוטה פ"ט, ה"ו. בבלי סוטה מו:

[8] דעת מקרא על הפרשיה בעקבות הספרי פיסקא קמ"ג

[9] מכילתא, משפטים, ד, ד"ה מות יומת.

[10] יומא כג.

[11] סוטה מז:

תגיות

בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...

© 2001 ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" נתיבות מאז

  • White YouTube Icon
  • White Facebook Icon
  • White Google+ Icon