עגלה ערופה

כאשר מתבצע רצח, נפתחת מיד חקירה לבירור משטרתית לבירור הראיות, מוצאים חשודים, עצורים. אולם, לעיתים קורה מצב בו הרצח הוסתר היטב, והתיק נסגר עקב חוסר ראיות. במקרה שכזה לתורה יש פיתרון[1]:

(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקוָק אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נפֵל בַּשָּׂדֶה לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:

(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:

(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לא מָשְׁכָה בְּעל:

(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לא יֵעָבֵד בּוֹ וְלא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:

(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְקוָק אֱלהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְקוָק וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:

(ו) וְכל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ:

(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקוָק: ס

פרשת עגלה ערופה הינה אחת הפרשות היותר סתומות בתורה. רוב פרטיה, וכן מהותה הכללית נראים במבט ראשון די תמוהים. וכן כותב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה[2]:

"אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח"

הרמב"ם מחפש איזושהי תועלת שתצא בכל אופן מהסיפור, ואומר כי יתכן וע"י טקס זה תעלה המודעות לחיפוש הרוצח ואולי הוא אף ימצא. ועליו כותב הרמב"ן[3]: "לפי הטעם הזה יש בתחבולה זו תועלת אבל המעשה אינו נרצה בפני עצמו.." – כלומר על אף שניתן למצוא תועלת באותו מעשה, עדיין יש בו המון פרטים בלתי מובנים וסתומים.

על אף מה שכתבו הרמב"ם והרמב"ן, ננסה לעמוד על משמעותה של הפרשיה, או לפחות על המסר המרכזי שלה.

אך לפני כן, ננסה לעמוד על פשט הפרשה. הפרשה מחולקת לשני חלקים מרכזיים:

  1. תפקיד הזקנים המגיעים מירושלים: פסוקים א-ב

  2. תפקיד זקני העיר הקרובה והכהנים: פסוקים ג-ט

כאשר נמצא חלל, נמצאת גופה[4], בתחום בינעירוני, ואין שום עדות לזהותו של הרוצח, כנראה שעוד לפני החקירה המשטרתית, התורה מצווה על שופטי הסנהדרין הגדולה שבירושלים[5] להגיע למקום, לקחת סרט מדידה, ולמדוד את מרחק הגופה מהערים הקרובות. מקריאת המשך הפרשה אנו יודעים שזקני העיר שנמצאה כקרובה ביותר לגופה יגיעו לקיים את חלקם בטקס.

אין ספק שעצם הגעתם של זקני הסנהדרין מירושלים מצביע על חשיבות העניין. תהליך המדידה וחלקם של זקני העיר הקרובה רומזים בבירור על איזשהו צד של לקיחת אחריות על המעשה.

אך לפני שנעבור לחלק המרכזי של הפרשה, לחלקם של זקני העיר הקרובה, נתעכב על הלכה הנוגעת לעניין המדידה[6]:

"הרוג שנמצא נופל בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל, אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצוה למדוד".

עניין המדידה בכללותו בא בוודאי להצביע על אחריותה של העיר הקרובה יותר אל הגופה, אשר סביר להניח שממנה יצא הרוצח. אולם, הלכה זו מוסיפה פרט שהוא לכאורה מיותר לאור מטרה זו – גם אם הגופה נמצאה בצמוד לעיר מסויימת, כלומר קרובה יותר באופן ברור לעיר אחת מלחברתה, ולכאורה אין טעם במדידה שנועדה לבחון עניין זה, צריך לבצע את אקט המדידה. מדוע? כותב הרש"ר הירש במקום:

מציאת אותו חלל מטילה כתם על כל השלטונות העירוניים של הסביבה ומשום כך, כאמור, מודדים אל כל הערים שיש בהם בית דין – אפילו הכל רואים איזו היא העיר הקרובה .

מעשה המדידה הינו מעשה סמלי. אין כוונתו רק לומר שבוודאי הרוצח יצא מן העיר הקרובה, כוונתו בעיקר להטיל אחריות על סביבתו הקרובה של הרוצח, לכן עושים אותו גם אם ברור מהי העיר הקרובה.

המשך הטקס הוא כדלקמן: לאחר שנמצאה העיר הקרובה, לוקחים זקני אותה העיר עגלה תמימה אשר לא נשאה עול, ומביאים אותה אל נחל איתן (לא נתעכב על פרטים אלו). שם הם עורפים את ראשה של העגלה, רוחצים את ידיהם על העגלה ואומרים:

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

בפירוש משפט זה נחלקו הבבלי והירושלמי, כאשר המחלוקת כולה מובאת בירושלמי[7]:

רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג, ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג - ולא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

תרגום: חכמי ארץ ישראל מפרשים את הפסוק בהורג, וחכמי בבל מפרשים את הפסוק בנהרג. כיצד? חכמי ארץ ישראל מפרשים בהורג – שלא בא לידינו הרוצח לפני כן ועיוותנו את דינו למרות שהיה צריך לההרג על רצח שביצע.

וחכמי בבל מפרשים בנהרג – לא בא הנהרג לידינו והנחנו אותו בלא לוויה או פרנסה ונרצח (כי היה בלא לוויה / כי היה צריך להפוך לגנב בשביל אוכל).

המלבי"ם במקום מחבר את הדיעות ומשנה מעט:

ידינו לא שפכו: שלא היינו גרמא לרצח הזה, לא על ידי שלא נתנו