אבלות ותענית בט' באב פנים שונות ביום - עיון באיסור ללמוד תורה

א. ביצה ותרנגולת?

מי שרגיל ללמוד תורה באופן קבוע, נתקל בתשעה באב במבוכה מסויימת. לא ברור דיו מה בדיוק מותר ומה אסור ללמוד, באיזו דרך צריך ללמוד, והאם ישנה מטרה בלימוד הזה.

השו"ע פוסק[1]

תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה א ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם.

ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב. יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור.

השו"ע אוסר ללמוד תורה, מלבד היתרים מיוחדים – קינות, איכה, איוב וכדו'. מנין בא היתר זה? אי אפשר שלא לשים לב לקשר שבין הדברים שמותר ללמוד לבין תשעה באב. האם זוהי הסיבה שמותר ללמוד אותם?

המקור להלכה זו היא ברייתא במסכת תענית הקובעת[2]:

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות (שכיון שלא ידע ויתקשה יהיה לו צער) ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה.

ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר +תהלים י"ט+ פקודי ה' ישרים משמחי לב.

רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.

אם כן, ראינו כי בעצם המקור לאיסור זה בתשעה באב הוא האבלות. "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב". לשם הבנת העניין, נעיין במקור המקביל בהלכות אבלות[3]:

אבֶל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ואם רבים צריכים לו להתלמד, מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר, והאחר לתורגמן, ותורגמן ישמיע לרבים. הגה: או ידרוש בעצמו (מרדכי הלכות אבל). ויכול לפסוק איסור והיתר ליחיד השואל אותו, אם אין אחר אלא הוא, וצריכין לו (בא"ז ור' ירוחם). אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו, וכן נוהגין, אע"פ שיש מקילין.

סעיף ד:

אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות.

באופן מפתיע – אנו רואים כי לאבל יש את אותו הדין ואותם היתרים! אמנם ישנם הבדלים קלים בדין, אך הם קשורים ספציפית לאופי האבלות: לאבל מותר ללמד לרבים שצריכים, בניגוד לתשעה באב שם כולם באבלות.

ברור שהמניע כאן לאיסור קשור בצער ובאיסור לשמוח באבלות, או בהגדרה אחרת – להשיח דעתו מן האבלות. אך מדוע מותר לקרוא באיוב, קינות וכו'? הרי סוף סוף זה לימוד תורה! כך מסביר באופן נפלא ערוך השולחן[4]:

אמנם בדברים הרעים מותר ללמוד מפני שגם לנפש יש צער מצרות ישראל ולכן אף גם שבדברים הרעים הוי תורה ושמחה מכל מקום הצער מבטל השמחה... ולפי זה אני אומר, שהנה מפרשי השו"ע כתבו שאפילו בדברים הרעים אין מותר רק לקרות ולא להעמיק[5] ולפלפל בהן. ובאמת הדבר קשה מאוד לתלמיד חכם הלומד שבעל כרחו השכל יחשוב קושיא ותירוץ וכיו"ב, אך לפי מה שכתבנו שוודאי טעם ומתיקות התורה יש בכל דברי תורה, אף בדברים הרעים, אלא שהצער מבטל השמחה.

ועדיין כפי שנראה הדבר לא פשוט. ויש לשאול – מהו כאן המקור ומה נמשך אחריו, ט' באב בעקבות האבלות או להיפך? מה היחס ביניהם? (עד כאן נראה שלומדים את הלכות ט' באב מאבלות).

נעיין במקורות בתלמוד של איסור לימוד תורה לאבל ונגלה דבר מעניין:

1. תנו רבנן, (ואלו) +מסורת הש"ס: [אלו]+ דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש ובהלכות ובתלמוד ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי, ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. רבה בר בר חנה איתרעא ביה מילתא, סבר דלא למיפק לפירקא. אמר ליה רבי חנינא: אם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע. סבר לאוקמי אמורא עליה - אמר ליה רב: תניא, ובלבד שלא יעמיד תורגמן. ואלא היכי עביד? כי הא דתניא: מעשה ומת בנו של רבי יהודה בר אילעאי, ונכנס לבית המדרש. ונכנס רבי חנניה בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לרבי חנניה בן עקביא, ורבי חנניה בן עקביא לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים[6].

2. אבל אסור בשאילת שלום, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל +יחזקאל כ"ד+ האנק דם... אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר רחמנא ליחזקאל דום[7].

נתחיל במקור השני – את איסור לימוד התורה של האבל הגמרא לומדת מהציווי של הקב"ה ליחזקאל, שכשאשתו תמות במגפה הוא ידם - ישאר בדממה. מכאן לומדת הגמרא שהאבל צריך להיות פסיבי, להסתגר, ולא להיות אקטיבי – לא לשאול בשלום אנשים ולא לקרות בתורה.

הברייתא במקור הראשון פשוטה וברורה יותר ומזכירה את האיסור לקרות בתורה ובהשתלשלותה, וכמו כן דנה בעניין הקריה לרבים.

בכל אופן, בשני מקורות אלו לגבי אבלות לא מוזכר שום היתר ספציפי ללמוד, כמו שמוזכר בברייתא בתענית. מה שמכריח לומר שהשו"ע למד את ההיתר דווקא מט' באב. ואכן הראשונים מתלבטים בדבר. כך כותב הריטב"א[8]:

ואסור לקרות בתורה. ותניא גבי תשעה באב כה"ג (תענית ל' א') והוסיפו עליו היתר לקרוא באיוב וקינות ודברים הרעים שבירמיהו אבל לא קתני היתר בשרבים צריכים לו, ומספקא להו לרבנן ז"ל אם יש לתת את האמור של זה בזה, שהרי יש דברים דתשעה באב חמור טפי כגון רחיצה בצונן דאסור התם אפי' ידיו ובאבל מותר וכן חומר באבל מבתשעה באב עטיפה וכפיית המטה ויציאה מפתח ביתו, ופוסק רבינו יצחק ז"ל ליתן את של זה בזה.

הריטב"א כותב, שאכן חכמים התלבטו האם להשליך מתשעה באב על אבל ובחזרה, שהרי בכל אחד מהם יש דברים החמורים מהשני. בסופו של דבר הכריע ר"י שכן, וכך מובא בתוס'[9]:

ואסור לקרות בתורה - בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט' באב שילהי תענית (דף ל.) ובימי זקנותו חזר והתיר.

בתחילה אמנם רבינו יעקב (שמביא ר"י) סבר שאבל אסור בכל לימוד תורה, מכיון שבמקורות של איסור לימוד תורה לאבל כך משמע כפי שראינו, אולם בזקנותו לבסוף הכריע שמותר לאבל ללמוד מה שמותר בתשעה באב ללמוד.

כעת נשאל שתי שאלות:

1. מדוע סוף סוף החליט רבינו יעקב והפוסקים שבעקבותיו להשליך מתשעה באב לאבלות בעניין זה?

2. נוצר כאן פלונטר – מצד אחד, הברייתא לגבי תשעה באב לומדת את דבריה מאבלות: "כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב". ומצד שני, ראינו שההיתר ללמוד דברים מסויימים לא קיים אצל אבל ונלמד מתשעה באב! שאלה זו משליכה כמובן גם על סיבת ההיתר ללמוד דברים אלו: האם הוא נעוץ באבלות, כלומר אינו משמח, או שמא יש סיבה אחרת הקשורה דווקא לתשעה באב?

ב. שני פנים

נעיין לשם כך בבית יוסף שדן בהיתרי הלימוד בתשעה באב[10]:

כתב הכל בו (סי' סב כו.) קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן בית המקדש. ובתשובת מהרי"ל (סי' רא) כתוב ללמוד בתשעה באב פירוש ירמיה ואיוב לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם?! ואי משום שיש בו עיון מכל שכן דעדיף דהא רבי מאיר מתיר אפילו אינו תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ואף על גב דקיי"ל כרבי יהודה מכל מקום חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף וללמוד בפרק אלו מגלחין התיר גם כן באותה תשובה אע"ג דלאו עניינא דט"ב הוא דאם איתא דהוי ביה שום שמחה לא היו מתירים לאבל לקרות בו וגם התירו פרק אלו מגלחין סתמא אע"פ שיש בו כמה דינין ממנודה ומוחרם הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) ודאי לישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא"ש באבל (מו"ק פ"ג סי' לז) עד כאן[11]:

מדברי הבית יוסף בשם הכל בו ומתשובת מהרי"ל שמצטט אנו למדים כמה דברים. קודם כל, ברור שיש קשר בין חלק לפחות מן ההיתרים לתשעה באב, כפי שכתב הכלבו: "כדי להזכיר חורבן בית המקדש". וכמו שאומר המהרי"ל, מותר לקרוא דברי תוכחה הקשורים ליום (וגם דברי תוכחה כמו איוב שלא ממש קשורים ליום), אך מעבר לכך יש העדפה לדברים שאינם משמחים, ולכן אומר המהרי"ל שאין בעיה לעיין, אדרבה זה קשה יותר ומצער.

מדברים אלו אנו רואים כי בעצם יש כאן 2 כיוונים שהולכים יחד:

1. צער – מותר ללמוד דברים שאינם משמחים.

2. עניין היום (הזכרת חורבן, תוכחה) – מותר, ואף צריך, ללמוד דברים מעניין היום שיעוררו לתשובה.

לעומת סיטואציה רגילה של אבלות, נראה שבתשעה באב ישנם שני פנים ליום. הראשון הוא אבלות, והשני הוא תענית.

ברמב"ם בהלכות תעניות נוכל לראות את שני הפנים הללו. מצד אחד, בתחילת הלכות תעניות מסביר הרמב"ם את מטרת התענית ועניינה[12]:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין...

בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין (יונה ג') על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו, ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה..

ומאידך גיסא, לגבי הרואה את ערי יהודה בחורבנם מתבטא הרמב"ם בשפה של אבלות גמורה[13]:

מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר (ישעיהו ס"ד) ערי קדשך היו מדבר וקורע, ראה ירושלם בחורבנה אומר ירושלם מדבר וגו', בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו' וקורע, ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים, וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר, ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם.

אם כן, נראה שבתשעה באב ישנם שני פנים אלו – מצד אחד האדם צריך להתאבל, להאנק דם, בדיוק כמו שעושה על קרוב שמת לו. הוא צריך להגיע להרגשה עמוקה של צער. מצד שני, שלא כמו באבלות, יש כאן תענית, יש כאן מקום לתיקון ותשובה, שבא מתוך הצער הזה, שהרי אם לא נרגיש צער על המקדש לא נרצה לתקן.

כך לגבי האיסור ללמוד תורה – מצד אחד אסור ללמוד משהו שמשמח, כדי לא להסיח את הדעת מאבלות. מצד שני – צריך ללמוד קינות, ואיכה, ומדרשים, כדי לעורר את הלב לתשובה ולהבין את עומק החורבן.

נחזור כעת לשאלות ששאלנו:

נתחיל מהשניה. נראה לי שכך צריך להבין את מהלך הדברים: כשהברייתא לגבי תשעה באב כתבה – "כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב..." היא התכוונה לאיסור ללמוד תורה, ולא להיתרים ללמוד קינות, איכה וכו'. אכן, האיסור ללמוד תורה בתשעה באב נובע מצד האבלות שבה, והמקור לכך הוא בהלכות אבלות. אלא, שההיתר ללמוד את הדברים הקשורים לחורבן ולתוכחה מקורם בתשעה באב ולא באבלות! וכפי שאמרנו, זה לא רק היתר, זה צורך היום.

וכעת נגיע לשאלה הראשונה – אם כך, מדוע לקחת את ההיתר הזה גם לאבלות? מה הקשר בין זה לבין אבל?

נראה לי בפשטות לומר שאמנם יש צורך ללמוד דברים אלו בתשעה באב משום התענית, אולם אסור שהם יפגעו בצד האבלות שביום! ולכן הם חייבים להיות גם לא משמחים וגם מעוררים לתשובה. מכיון שכך, סוף סוף מותר (אבל לא צריך!) ללמוד אותם גם באבלות רגילה.

שני הכיוונים הללו עלולים ליצור קונפליקטים מסויימים – שהרי מצד אחד יש בעיה ללמוד לימוד מעמיק (לפחות לפי רוב הדעות[14]), ומצד שני לימוד מעמיק הכרחי כאן להבנת היום.

מעניין לראות, שבעקבות ההיתרים הללו, שראינו שמקורם הוא בתשעה באב, באו פוסקים והרחיבו את ההיתר גם לקריאת ספרי מוסר[15]:

(י) ולענין אם מותר לאבל לקרוא בספרי מוסר. הנה בס' נוה שלום (סי' שפד) כ' בזה"ל: יראה לי שמותר לאבל לקרות בספרי המוסר בתוכחות על עון וכו', שהם מכניעים את לב האדם, ואפשר שיתקן דרכיו כי אותה אנו מבקשים לעת כזאת. ויש להביא ראיה לזה ממה שהתירו לקרוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. כנ"ל להלכה, ולמעשה עדיין יש להתיישב בדבר. עכ"ל. ומהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים כ', שהרב נוה שלום התיר לקרות בספרי מוסר וכו' ע"כ. ולא סיים מ"ש שיש להתיישב בזה למעשה. וכנראה כי הוא שר המסכים להיתר זה. ומצאתי בס' בית הבחירה להמאירי (מ"ק כא) שכ' וז"ל: ויראה לי שלא נאסרו ד"ת לאבל אלא דרך לימוד וגירסא, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה לא נאסר, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. ומכאן יראה שנהגו הכל בכך. וביום ראשון מיהא ראוי להזהר מכל וכל. עכ"ל. הראת לדעת כי הרב נוה שלום דבר ה' בפיהו אמת, וכיון לדעת קדושים. ומ"מ ספרי מוסר המסתעפים מענין לענין, ומביאים ביאורי פסוקים בדברים המביאים לידי שמחה, אינם בכלל היתר זה. ופשוט. וע"ע בשו"ת משה האיש, שמותר לקרוא בס' מוסר בט' באב. ע"ש.

נראה לי שכל שאמרנו עד עכשיו מצביעים על כיוון ברור אבל מורכב: בתשעה באב, כפי שראינו, ישנם שני פנים – אבלות ותענית. על האדם קודם כל באמת להזדהות בצורה שלמה עם האבל ולהיות חלק ממנו. לשם כך הוא צריך באמת שלא לשמוח. מצד שני, עליו לחתור לתשובה ותיקון, וזאת ע"י לימוד החורבן וסיבותיו. אלא, שבעניין זה יש להזהר ולהתכוונן – לימוד זה אסור לו להיות לימוד "משמח", וכמו שכתב ערוך השולחן – הוא צריך להביא להזדהות אמיתית עם החורבן הפיזי והלאומי, ומתוך זה להצמיח באדם רצון לתיקון. וכפי שכותב הרב עובדיה – אם לשם התיקון האדם יזדקק לספרים נוספים, אדרבה.

תוספות:

1. בסוף – האם יש קשר בין האבלות לתענית בט' באב? לכאורה נראה בפשטות שזה מוביל לזה, צריך להכיר בחוסר על מנת לפתח רצון אמיתי לתיקון. וזה ודאי נכון. אבל לא נראה לי שזה קשור דווקא לאבלות, מכיון שהאבלות עובדת הפוך. (ראה ברוזנהיים) הלכות האבלות מניחות כבר שאתה אבל, והן עוזרות לך לחזור לחיים. הן לא מנסות לעורר בך את האבל. מהבחינה הזו יפה לראות את ההבדל שבין ט' באב לבין האבל – בעוד שהאבלות של האבל מתחילה בשיא, והולכת ומצטמצמת, האבלות בט' באב מתחילה עוד לפני והולכת וגוברת עד שמגיעה לט' באב (יצחק).

2. לגבי הברייתא על תענית: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב – אבל זה לא אומר שכל מצוות הנוהגות בט' באב נוהגות באבל! כלומר – יש תוספות בט' באב! אכילה ושתיה... היתרים ללימוד... [וראה מכמני עוזיאל רצב]

[1] שו"ע או"ח תקנ"ד

[2] תענית ל.

[3] שו"ע יו"ד שפ"ד א,ד

[4] ערוך השולחן, או"ח תקנ"ד ד

[5] כך מובא במשנה ברורה.

[6] מועד קטן כא.

[7] מועד קטן טו.

[8] חידושי הריטב"א מו"ק כא. ואסור

[9] מו"ק כא. "ואסור לקרות"

[10] או"ח תקנ"ד, ב

[11] המשניות האחרונות בפרק אלו מגלחין מדברות על נוהגי המת בחוה"מ. ומעבר לזה – משנה ו מדברת על חורבן הבית! (לענין הקובר את מתו בערב החג)

[12] רמב"ם, הלכות תעניות א-ד, יז

[13] רמב"ם, הלכות תעניות, ה', טז

[14] ראה על כך ביביע אומר חלק ב, יו"ד סימן כו

[15] שם, ד"ה "ולענין". המקור מתייחס אמנם גם לאבלות וגם לתשעה באב, אולם כבר פרשתי את טענתי שתשעה באב הוא המקור לכך, ואולי גם זה "חיקוי" של תשעה באב. שהרי רואים שהביאו את הראיה מההיתרים!