הפסיכולוגיה של הסליחה

א. פתיחה

 

מאיזה מקום נפשי אמור להתבצע תהליך הסליחה? מה מאפשר לאדם לסלוח, ומה מאפשר לו לבקש סליחה? איזה תהליך אמור לקרות בין השניים? במאמר קצר זה לא אכנס לנבכי הפסיכולוגיה של תהליך הסליחה בפסיכולוגיה המודרנית ולו מפני שאינני בקי בה. מאידך, עיון בסוגית הגמרא הדנה בכך יוכל לפתוח צהר לנושא.

הסוגיה תחומה בין ציטוט המשנה במסכת יומא דף פז. "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" ובין סוף הסיפור שלפני הברייתא המובאת בעמוד שלאחר מכן ומתחילה במילים "מצוות וידוי".

הסוגיה בנויה מארבע מימרות וארבעה סיפורים. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסוגיות נוספות, מעניין לראות את היחס בין המימרות ההלכתיות - אגדיות ובין הסיפורים, ומתוך כך גם לענות על השאלות שהוצבו מעלה.

לשם כך, אתחיל מהסוף ואפתח בסיפורים, כאשר את המימרות אשלב כפתח להבנת המסר העולה מהסיפורים.

 

ב. מהסיפורים

 

הגמרא מביאה ארבעה סיפורים הדנים בתהליכים שבין הפוגע לסולח. מכיון שאין הם ארוכים, אצטט שלושה מהם. את הרביעי נשאיר לסוף.

 

1.      רבי ירמיה הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה, אזל איתיב אדשא דרבי אבא.

בהדי דשדיא אמתיה מיא מטא זרזיפי דמיא ארישא.

אמר: עשאוני כאשפה, קרא אנפשיה +תהלים קיג+ מאשפת ירים אביון.

שמע רבי אבא ונפיק לאפיה,

אמר ליה: השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב לך התרפס ורהב רעיך.

ר' ירמיה פגע בר' אבא, הלך ר' ירמיה וישב על פתח ביתו של ר' אבא.

כששפכה אמתו מי שופכין, הגיעו הקילוחים על ראשו של ר' ירמיה.

אמר: עשאוני כאשפה, וקרא על עצמו: מאשפת ירים אביון.

שמע ר' אבא ויצא לקראתו,

אמר לו: כעת אני צריך לצאת ולפייסך, שנאמר לך התרפס ורהב רעיך.

 

2.      רבי זירא, כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה, כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה.

ר' זירא, כשכעס על מישהו שפגע בו, היה ממציא עצמו לפניו כדי שיפייסו.

 

3.      רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה.

במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה.

פגע ביה רב הונא;

אמר ליה - להיכא קא אזיל מר?

- אמר ליה לפיוסי לפלניא.

אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא.

אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה,

אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך!

בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.

רב כעס על אותו טבח, ולא בא אליו הטבח להתנצל.

בערב יום כיפור אמר רב לעצמו: אני אלך לפייסו.

מצאו רב הונא בדרך לטבח

אמר לו: להיכן אתה הולך?

אמר לו: לפייס פלוני.

אמר: אתה הולך להרוג אדם. (לא ברור שאמר את זה לו ישירות) 

הלך רב אל הטבח, והיה הטבח מבקע ראש בהמה. הרים ראשו וראהו,

אמר הטבח: לך! אני לא כועס עליך (או בפשט אין לי דבר לדבר איתך)

נשמטה עצם והרגה אותו.

 

בשלושת הסיפורים יש פוגע וסולח (על אף שבמקרה של ר' זירא הפוגע יכול להיות כל אחד), אולם ההתרחשות שונה בכל אחד מהם. בסיפור הראשון הפוגע (ר' ירמיה) הולך אל הנפגע (ר' אבא) ובשניים הבאים הסיטואציה הפוכה – דווקא הנפגע (ר' זירא, רב) הולך אל הפוגע (הטבח). גם סוף ההתרחשות כמעט הפוכה – בעוד שבסיפור הראשון בסופו של דבר הפיוס המיוחל התממש, בשלישי הסיפור נגמר בטרגדיה. מה משמעות הדבר? זאת ועוד – מדוע בכלל, לפי דרכו של ר' זירא, על הנפגע ללכת אל הפוגע? מדוע שלא יסלח בבית וכל הסיפור ישכח? מה מסמלים מי השופכין שנשפכו על ר' ירמיה? וכיצד קרה שרב, שבסה"כ כוונותיו היו טובות, "הרג" את אותו טבח? והאם בכלל זו היתה אשמתו?

שאלות אלו מכוונות אל התהליכים העומדים מאחורי תהליך זה, שהולך ומתבהר כהרבה יותר מורכב משלושת המילים הלקוניות לכאורה המצויות במשנה: "עד שירצה את חברו". מסתבר שהאמוציות המצויות ברקע הפגיעה והסליחה עלולות לגרור אפילו הרג.

 

ג. אל הדרשות

 

כפי שאמרנו, הדרשות באות על גבי המימרא הלא בהירה דיה של המשנה, שעוונת שבין אדם לחברו לא מתכפרות עד אשר ירצה את חברו. השאלות הלא פתורות העולות מתוך המשנה נידונות בלא בפירוש במימרות כפי שאנסה להראות. לא נכנס לעומקן של כולן.

שאלה ראשונה שעשויה לעלות – היא לגבי מהותה של בקשת הסליחה ביחס למושגים הנורמטיביים של הנדרש מאיתנו לעשות כדי לכפר. רב יוסף מעלה את דברי תוכחת עלי הסתומים משהו מספר שמואל: אם יחטא איש לאיש ופללו אלוהים ואם לה' יחטא מי יתפלל לו? הגמרא והפרשנים דנים במשמעות השורש פ.ל.ל. והמושג אלוהים, ולבסוף המסקנה היא:

הכי קאמר: אם יחטא איש לאיש ופללו - אלהים ימחול לו, ואם לה' יחטא איש - מי יתפלל בעדו, תשובה ומעשים טובים.

 

קשה מאוד לומר שזו כוונת הפסוק, אדרבה, דברי עלי מצביעים על כך שיש משהו בקטגוריה של מצוות שבין אדם לחברו שהוא קל יותר מכיון שהמשפט נעשה בארץ. נראה שהדרשה חותרת לענות על השאלה שהצגנו ומתוך השוואה בין שני חלקי הפסוק כפי שהוא מסודר מחדש להכריז: בקשת הסליחה אל מול החבר שווה ערך לתשובה ומעשים טובים.

כעת, לאחר בירור הפן העקרוני, הגמרא עוברת לפן המעשי יותר ומובאים דברי ר' יצחק:

 

אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר +משלי ו+ בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך... עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. אם ממון יש בידך - התר לו פסת יד, ואם לאו - הרבה עליו ריעים.

 

ר' יצחק אומר לכאורה דבר ברור – המקניט את חבירו צריך לפייסו, ומשתמש בפסוק ממשלי המזהיר מערבון לנכרי. היכן החידוש שבדבריו? יתכן ובמילים "אפילו בדברים", שמבהירים שגם עלבון במילים יש לו משמעות עמוקה, כבסוגיית אונאת דברים. יתכן ובהצעות שמובאות בסוף דבריו – נתינת ממון או שימוש באנשים נוספים בכדי לבקש את מחילתו. נדמה לי שהפסוק בו הוא משתמש מחדש לנו דבר נוסף, במיוחד לאור העובדה שפירושו איננו תואם את פשט הפסוק:

 

משלי פרק ו

(א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ:

(ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ:

(ג) עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ:

 

הפסוק מדבר מזהיר ממצב בו אתה הופך להיות ערב לנכרי שלווה מיהודי. בכך הכנסת את עצמך למלכודת ויתכן מאוד שאתה זה שתאלץ לשלם. הדרך להמלט מהסיטואציה היא פשוטה – להתחנן: "התרפס ורהב רעיך" – תנמיך עצמך בפניו ותגדיל אותו, תן לו כבוד. ר' יצחק מפרש "נוקשת באמרי פיך" בהקשר של הקנטה, אע"פ שבפשט הנושא היחיד כאן הוא הערבון. נדמה שיש כאן רמיזה לקשר בין הנושאים. נשים לב, שבשני המקרים, גם בהקנטה (העלבה) וגם בערבון המצב הנפשי ממנו מגיע האדם (המקניט/הערב) הוא מלמעלה. מעמדו גבוה יותר. הוא זה שיש לו את הכסף / הכח / הכבוד. זו משמעותה של העלבה – פגיעה בכבודו של האחר. על מנת "לתקן" את הסיטואציה שנגרמה, לצאת מהמלכודת, עליו לעשות היפוך – להנמיך את עצמו ולהאדיר את האחר. זהו חידושו של ר' יצחק, ונקודה זו תעמוד במרכז הסיפורים שראינו. רב חסדא מקצין את תהליך ההאדרה של האחר והופך אותו לפומבי –

 

אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר +איוב לג+ ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי.

 

העמידה מול האחר והויתור על הכבוד העצמי הופכת להיות עמידה מול החברה, ובכך הויתור הופך להיות גדול עוד יותר. מעניין, שהפסוק המובא כאן מאיוב מדבר בכלל על וידוי כלפי הציבור בהקשר של עבירות בין אדם למקום. ובכך אולי מחבר רב חסדא את שתי הקטגוריות ומבהיר שהחילוק הזה הוא מדומה, וכפי שמובא בהמשך הגמרא לגבי נוסח הוידוי על קברו של הנפגע:

 

ואומר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו.

 

ג. ובחזרה לסיפורים

 

לאחר שראינו את הנקודות העקרוניות שעלו בדרשות, נוכל לפרש את הסיפורים בהקשרים אלו. נתחיל בסיפור הראשון, בו ר' ירמיה שפגע בר' אבא הלך לביתו ונשפכו עליו מי השופכין. נדמה, שסיטואציה זו של שפיכת מי השופכין מסמלת בצורה אבסולוטית את המצב הנפשי בו אמור להמצא אדם שמבקש סליחה – מקום נמוך. מושפל. ולכן גם קשה כלכך לעשות את זה. אלא, שנדמה שר' ירמיה לא הגיע למקום זה בעצמו אלא המצב נכפה עליו. מדוע? יתכן ויש בסיפור ביקורת סמויה על התנהלותו של ר' ירמיה, ש – "הלך וישב על פתח ביתו" של ר' אבא, ולא נכנס לבקש את מחילתו. יתכן והוא ציפה שכמו שהוא עשה צעד לכיוון, ר' אבא אמור לעשות צעד משלו. אולם נראה שהסיפור מבהיר שאין זה מספיק. אמנם ר' אבא בסופו של דבר יצא, אך רק לאחר שר' ירמיה, בכפיה, הגיע למצב הנמוך אליו מבקש הסליחה אמור להגיע. או אז התהפכו היוצרות, ור' אבא הרגיש צורך לבקש סליחה.

אולם, המעשה הקצר על ר' זירא מלמד שיש מקום גבוה יותר בתהליך זה. ר' זירא היה ממציא עצמו לפני אדם שפגע בו, כדי שיבקש סליחה. התנהלות זו דורשת הבהרה: האם ר' זירא עשה זאת משום שהוא היה פגוע והיה זקוק לבקשת הסליחה של הפוגע? נדמה שההיפך הוא הנכון – ר' זירא כבר עבר את תהליך הסליחה בלבו, אולם הוא גם מבין שעל מנת שהפוגע יעבור את תהליך התיקון, הוא חייב לעשות זאת מול הנפגע, כפי שראינו בדרשות. תהליך ה – "היפוך" חייב להעשות פנים מול פנים – הויתור על הכבוד, על המעמד הגבוה ממנו הגיעה הפגיעה מלכתחילה חייבת להעשות תוך האדרת הצד השני – הנפגע. וזו אולי משמעות המושג "עד שירצה את חברו", בניגוד לאופציה של "עד שחברו יתרצה".

אלא, שגם זה לא כלכך פשוט – הסיפור השלישי בנוי על הנהגה זו, אך מראה שאפילו מעשה גדול כלכך מצריך רגישות. רב, שפגע בו אותו טבח, הלך להמציא עצמו לפניו בכדי לסייע לו לבצע את התהליך המדובר – לפייס את הטבח. בדרכו פגש את רב הונא, שכששמע את ייעודו של רב אמר ספק לרב ספק לחלל האויר – הולך אבא (שמו הפרטי של רב) להרוג נפש. ואכן, נתגלגלו הדברים ועצם מראש הבהמה ששבר הטבח נזרקה לראשו והוא מת. רב הונא ככל הנראה צפה שאם אותו טבח לא בא עד עכשיו יהיה לו קשה מאוד לבקש סליחה גם אם רב יבוא אליו. אולם מדוע הוא מתבטא בצורה שמאשימה לכאורה את רב בדבר, הרי נדמה שהדבר קורה כגזירת גורל? נדמה שלרב בכל זאת יש חלק בעניין. בואו דחק את הטבח לפינה. הכריח אותו להתעמת עם כבודו העצמי, ובמקום לעשות את ההיפוך שהוא אמור, הוא עשה את הדבר ההפוך – הוא נשאר למעלה ואמר: "אין לי דבר איתך", שבפשט אומר: אין לי מה לומר לך, וברמז לאותו ביטוי שמוזכר בתחילת הסיפור אומר: אני לא כועס עליך. בצורה אירונית, רב בבואו פגע בכבוד הטבח.

לא לחנם אומרים חז"ל שהמלבין פני חברו כאילו שופך דמים. הכבוד, במובן העמוק, הוא הקיום הבסיסי של האדם. מקומו בעולם. פגיעה בו היא מעין שפיכות דמים, ולא כגוזמא. אם רצח הוא הריגת הגוף, פגיעה בכבוד היא הריגת הנפש.

 

ד. מחויבות הסולח

 

הסיפור האחרון מתקיים בבית המדרש:

 

רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי,

עייל אתא רבי חייא - הדר לרישא,

עייל בר קפרא - הדר לרישא.

אתא רבי שמעון ברבי - הדר לרישא.

אתא רבי חנינא בר' חמא, אמר: כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר.

איקפיד רבי חנינא,

אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי, ולא איפייס.

רב היה מקריא את הפרשה לפני רבי

נכנס ר' חייא – חזר לראש

נכנס בר קפרא – חזר לראש

נכנס ר' שמעון – חזר לראש

נכנס ר' חנינא בר חמא, אמר: עד כמה אפשר לחזור, ולא חזר.

הקפיד עליו ר' חנינא.

הלך אליו רב 13 פעמים בערב יוה"כ ולא התפייס.

 

ושואלת על כך הגמרא – "והיכי עביד הכי"? כיצד יתכן שעשה כך רב? והרי מקובלנו ש:

 

אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר +בראשית נ+ אנא שא נא... ועתה שא נא.

 

הגמרא עונה שרב היה שונה והחמיר. אולם משאלת הגמרא נדמה שיש כאן לא רק המלצה, אלא חובה, ואפילו צד של בעיה בלבקש יותר מ3 פעמים. מדוע? מבלי להתעכב על המספר 3, נדמה שיש כאן השלמה של תהליך ההיפוך: לאחר שהפוגע מצליח לעשות את התהליך, מצליח לותר על כבודו, ולו לרגע – ישנה סכנה שכעת המוחל יתבסס בעמדה המכובדת ולא ירצה לרדת ממנה, אלא להתענג עליה. לכן מגבילים מראש את מספר הפעמים בהם מחויב האדם לבקש סליחה. ר' אבא, בסיפור הראשון, הוא דוגמא לאדם שלא עשה זאת, אלא לאחר שר' ירמיה הושפל – בא הוא בעצמו לבקש סליחה. מסכם זאת הרמב"ם:

 

ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.

 

באור הדברים ניתן לראות גם את הוידוי של האדם אל מול הקב"ה. הוא לא נפגע, אבל אנחנו פוגעים, והוא מצידו ממציא עצמו לפנינו כדי שנוכל, פעם אחת, לרדת מהסולם עליו אנו נמצאים, ולבקש סליחה. 

 

Share on Facebook
Please reload