תפיסת האמת של הרב קוק – בין אובייקטיביות לסובייקטיביות

חתירתו של האדם כלפי האמת, כיהודי וכאדם בכלל, היא מאושיות חייו. מתוך כך אחד הנושאים הבסיסיים שהאדם צריך לברר לעצמו נוגע לאמת עצמה כהגדרה, עוד לפני היותה תוכן. מהי האמת? עד כמה באפשרותי להגיע אליה? עד כמה יש דבר כזה שנקרא " אמת אובייקטיבית"? רבים שאלו שאלות אלו, וענו תשובות שונות. ההיסטוריה עוברת דרך ההתלבטויות של חז"ל במתח שבין "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ובין "והלכה כבית הלל", דרך המתח שבין הרציונליסטים ובראשם הרמב"ם שראו את האמת כדבר חד חד ערכי ומוחלט (בלא קשר כרגע ליכולתו של האדם להגיע אליה) ובין חכמי הסוד שהבינו כי מלא כל הארץ כבודו ואין דבר שאין לו מקום, דרך תורת ההכרה שמטילה ספק ביכולתו של האדם להכיר במשהו אובייקטיבי, והתנועות שכביכול הקצינו אותה – הרלטיביזם, הפלורליזם והפוסט מודרניזם.

ברצוני בדברים הבאים לנסות ולעשות משהו שגם לגביו עולה שאלת יכולת ההכרה – לנסות ולחשוף בתורתו של הרב קוק תפיסה אחידה ומסודרת עד כמה שניתן בכל הנוגע לאמת וליכולת שלנו להגיע אליה.

כמובן, אין לי יומרה לכסות את כל מה שהרב קוק אומר בנושא, וכמו כן ברור לי שבדברי הרב אי אפשר לצפות שכל דבריו, בכל הספרים ומכל התקופות יעלו בקנה אחד. ואעפ"כ, דווקא משום העושר שבדברים ראוי לנסות ולעשות מעט סדר, בכדי שנוכל להחיל את הדברים על חיפוש האמת הפרטי שלנו.

א. אחדות ההפכים – האמת שבכל דעה

נושא אחדות ההפכים תופס נפח רב בכתבי הרב קוק. הרב מציג תפיסה רחבה מאוד שחולשת, בלא יוצאי דופן, על כל היש.

בכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם ג"כ בונים זה את זה[1].

הרב מתאר בפסקה זו שני שלבים שהאדם עובר בהתמודדותו עם שתי דעות סותרות. בשלב ראשון האדם רואה אותן כסותרות, ואם לא כסותרות אז לכל הפחות הן לא יסתדרו זו עם זו. בשלב שני, ימצא האדם את שתי הדעות שעד עתה נראו לו סותרות לא רק כהולכות יחד, אלא כבונות זו את זו. השאלה היא מה בדיוק קורה במעבר שבין שני השלבים הללו – על כך בינתיים הרב לא מפרט.

אין להיבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד. אבל בעלי הדיעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופשים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים[2].

כאן מוסיף הרב עוד כמה נתונים לגבי תפיסת האמת שלו. הרב מסביר בקטע זה מדוע לרוב אנשים נמצאים רק בשלב הראשון, הסותר, ולא מסוגלים לראות את הבניה – מפני "קטנות שכלם וצמצום השקפתם". אולם אין הרב מדבר כאן על טפשות במובנה הרגיל, אלא על צמצום, על ראית עולם קטנה וצרה. לעומתם, "בעלי הדעה המחוורת", הם אלו שמצליחים לראות שיש אוצרות טוב בכל דבר, בכל מקום, ולכן הם מצליחים גם לראות כיצד כיוונים שונים מצליחים להאחד יחד ולבנות משהו חדש.

לא רק בכל דבר של רשות, כי אם גם בכל חטא ועוון, בכל הריסה, בכל דיעה כוזבת, יש ניצוץ של טוב ושל קדושה אידיאלית, שהוא מקיימו ומעודד את הרוח לפעולה[3].

מהו השורש של תפיסה זו? מי אמר שאכן בכל דעה יש יסוד טוב, יש אמת? אולי דווקא אותם "מצומצמים" צודקים בראייתם? בקטע זה מסביר הרב, כי כל גילוי של כל דבר שקיים במציאות, יש ניצוץ של קדושה שמחייה אותו, אחרת הוא לא היה מתקיים. והדבר נכון לא רק בדברי קדושה או אף בדברי רשות, אלא בכל דבר ממש – בכל מעשה ובכל דעה. הרי מלא כל הארץ כבודו. ועל כן, כשאתה מצליח לראות את נקודות האמת הללו ולהעלותן, אתה "מאחד את הכל ביחודא שלים" – אתה מצליח לאט לאט לצאת מעלמא דפרודא, ולהחזיר / לגלות בעולם את האחדות:

העולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, שאינו יכול למצא את האחדות החיה שבהם, ומתוך ריבוי הפירורים האחדות מסתתרת. באים בעלי הרעיון הפנימי וגוללים את האור האחדותי, ואינם מתחשבים אם התעמולה של פירורי המחשבות תלחץ על ידם וכמותם תתמעט[4].

אלה שמסוגלים לראות את הנקודות הפנימיות, מסוגלים לגלות את האור האחדותי של העולם, את גילוי הקב"ה בעולם, שהוא האחדות המושלמת. במשפט האחרון של הפסקה מסביר הרב כי לעבודה כזו יש גם מחיר - כוחה של כל דעה (מה שהרב מכנה "תעמולה") נחלש. לרוב ככל שמפלגה קיצונית יותר, שומעים אותה חזק יותר. אלו המאזנים לרוב נתפסים כפשרנים. אומר הרב קוק – יש בזה אכן משהו שעל פניו אכן קיים. משהו בעוצמה של הצדדים מתמעט. אולם נוצר משהו אחר, גדול וחזק יותר.

עד כאן ראינו נקודה אחת חשובה שמבדילה את הרב קוק מתפיסות פלורליסטיות או פוסט מודרניות - הרב לא אומר שהכל אמת אלא שבכל דבר יש אמת. הרב לא אומר שאין דבר כזה שנקרא אמת, אלא שהיא מורכבת מאינסוף ניצוצות הפזורים בדעות השונות[5].

ב. דרכי פעולה מעשיות

הרב לא נשאר באמירות תיאורתיות אלא גם מדריך כיצד ומהם התנאים לדרך עבודה זו – להעלאת הניצוצות מריבוי הדעות הסותרות. להן נביא 2 פסקאות מרכזיות בעניין זה.

כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות? מטהרים את הלב ע"י הדרכה של מוסר מושכל וטהור, מקדשים אותו ע"י רעיונות נעלים של דבקות בד' ודעת ד' בתכלית הגונה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו.

אח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו[6].

פסקה זו היא מעין "מדריך לחיפוש אמת". הבה נבחן את השלבים השונים בעבודה לא פשוטה זו:

1. טהרת הלב והמידות ע"י מוסר.

2. קידושו ע"י דרך חיים של דבקות בה' והדמות לו.

שני שלבים אלו הם מעין תנאי מקדים לעבודה. הרב לא מסביר כאן מדוע, אולם ניתן להסיק כי בלא טהרת הלב החיפוש לא יהיה אמיתי, אלא יהיה מוטה כלפי רצונותיו הנמוכים של האדם. חיפוש האמת דורש כנות רבה ועין זכה.

הרב ממשיך: