חוץ מאחר - סיפורו של אלישע בן אבויה בראי הבבלי והירושלמי

אלישע בן אבויה, מחכמי ישראל בדור השלישי של התנאים, רבו של ר' מאיר, תלמיד חבר של רבי עקיבא, ידוע בעיקר בשמו הנרדף – "אחר"[1]. הגמרא מספרת כי ארבעה חכמים נכנסו לפרד"ס, ניסו לגעת ולהשיג בתורות הסוד, וכל אחד מהם חווה את המפגש הזה בצורה אחרת:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

מעמד מסתורי זה, ובמיוחד תיאור מה שקרה לאלישע בן אבויה הביא עימו כמה וכמה נסיונות פירוש ונימוק למה שקרה לו.

לא זו בלבד שאלישע בן אבויה עזב את התורה, לפי הירושלמי הוא חצה את הכביש לצד הרומאי, והרג תלמידי חכמים רבים, בנסיונו להכחיד את עולם התורה[2].

עם כל זה, כפי שנראה, היה עדיין אחד שהאמין בו – תלמידו רבי מאיר. על יחסיהם המיוחדים, ועל דמותו המסובכת של אלישע בן אבויה, אותה כבר ניסו רבים וטובים להסביר, ננסה לעמוד.

נתחיל בסיפור על פי גרסתו הבבלית. הגמרא מתחילה בתיאור שאולי הוא הקרוב ביותר למה שהברייתא תיארה – מה קרה ב – "פרדס"?

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל (ראה מיטטרון שקיבל רשות לשבת לכתוב זכויות ישראל), אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא (הוציאו את מיטטרון והיכוהו בשבטי אש). אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? (מדוע לא קמת לפני אלישע בן אבויה?)איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר (קיבל רשות למחוק זכויותיו של אחר כי חשב שיש שתי רשויות), יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג'+) שובו בנים שובבים - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא[3] מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא (אמר אלישע: הואיל וגורשתי מהעולם הבא, אהנה בעולם הזה). נפק אחר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? - עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא. (עקר צנון מהערוגה בשבת ונתן לה)

לפי תיאור זה, המתאר מה ראה אלישע בן אבויה בביקורו הלא מוצלח בפרדס, מה שגרם לאלישע בן אבויה לכפור הוא מראה לכאורה של שתי רשויות בשמיים, ואכן ישנם חוקרים שמצביעים על כך שאלישע בן אבויה הושפע ממקורות גנוסטיים שהיו בזמנו.

כך או כך, מה שמשנה לנו הוא סוף הקטע – אלישע שומע בביקורו בפרדס בת קול שיוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! כלומר – כולם יכולים לשוב בתשובה, מלבדך. ובך אתה בעצם נעשה – אחר. מאחר שהבין זאת, החל אלישע בן אבויה, אחר, לרעות בשדות זרים. כשאשה אחת ראתה אותו תובע זונה, שאלה אותו האם איננו אלישע בן אבויה, הרב הגדול? הוא מצידו, עשה מעשה סמלי וכואב, כאשר עקר צנון מערוגה בשבת, כסמל אולי לעקירתו שלו, והראה לה שהוא כבר לא אלישע בן אבויה. הוא אחר.

לכאורה, כאן היה אמור להסתיים הסיפור. גזר דינו נחתם, אין אפשרות לתשובה. אך לא כן הדבר, אדרבה – כאן מופיע הגיבור השני של הסיפור, האנטיתזה של אחר, תלמידו ר' מאיר, וביניהם מתפתחת שיחה למדנית מעניינת שמחולקת לכמה חלקים, נשים לב לכך שאחר הוא זה שפותח ומוביל את השיחה:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה:

אמר ליה: מאי דכתיב (קהלת ז') גם את זה לעמת זה עשה האלהים?