חוץ מאחר - סיפורו של אלישע בן אבויה בראי הבבלי והירושלמי

אלישע בן אבויה, מחכמי ישראל בדור השלישי של התנאים, רבו של ר' מאיר, תלמיד חבר של רבי עקיבא, ידוע בעיקר בשמו הנרדף – "אחר"[1]. הגמרא מספרת כי ארבעה חכמים נכנסו לפרד"ס, ניסו לגעת ולהשיג בתורות הסוד, וכל אחד מהם חווה את המפגש הזה בצורה אחרת:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

מעמד מסתורי זה, ובמיוחד תיאור מה שקרה לאלישע בן אבויה הביא עימו כמה וכמה נסיונות פירוש ונימוק למה שקרה לו.

לא זו בלבד שאלישע בן אבויה עזב את התורה, לפי הירושלמי הוא חצה את הכביש לצד הרומאי, והרג תלמידי חכמים רבים, בנסיונו להכחיד את עולם התורה[2].

עם כל זה, כפי שנראה, היה עדיין אחד שהאמין בו – תלמידו רבי מאיר. על יחסיהם המיוחדים, ועל דמותו המסובכת של אלישע בן אבויה, אותה כבר ניסו רבים וטובים להסביר, ננסה לעמוד.

נתחיל בסיפור על פי גרסתו הבבלית. הגמרא מתחילה בתיאור שאולי הוא הקרוב ביותר למה שהברייתא תיארה – מה קרה ב – "פרדס"?

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל (ראה מיטטרון שקיבל רשות לשבת לכתוב זכויות ישראל), אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא (הוציאו את מיטטרון והיכוהו בשבטי אש). אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? (מדוע לא קמת לפני אלישע בן אבויה?)איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר (קיבל רשות למחוק זכויותיו של אחר כי חשב שיש שתי רשויות), יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג'+) שובו בנים שובבים - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא[3] מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא (אמר אלישע: הואיל וגורשתי מהעולם הבא, אהנה בעולם הזה). נפק אחר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? - עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא. (עקר צנון מהערוגה בשבת ונתן לה)

לפי תיאור זה, המתאר מה ראה אלישע בן אבויה בביקורו הלא מוצלח בפרדס, מה שגרם לאלישע בן אבויה לכפור הוא מראה לכאורה של שתי רשויות בשמיים, ואכן ישנם חוקרים שמצביעים על כך שאלישע בן אבויה הושפע ממקורות גנוסטיים שהיו בזמנו.

כך או כך, מה שמשנה לנו הוא סוף הקטע – אלישע שומע בביקורו בפרדס בת קול שיוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! כלומר – כולם יכולים לשוב בתשובה, מלבדך. ובך אתה בעצם נעשה – אחר. מאחר שהבין זאת, החל אלישע בן אבויה, אחר, לרעות בשדות זרים. כשאשה אחת ראתה אותו תובע זונה, שאלה אותו האם איננו אלישע בן אבויה, הרב הגדול? הוא מצידו, עשה מעשה סמלי וכואב, כאשר עקר צנון מערוגה בשבת, כסמל אולי לעקירתו שלו, והראה לה שהוא כבר לא אלישע בן אבויה. הוא אחר.

לכאורה, כאן היה אמור להסתיים הסיפור. גזר דינו נחתם, אין אפשרות לתשובה. אך לא כן הדבר, אדרבה – כאן מופיע הגיבור השני של הסיפור, האנטיתזה של אחר, תלמידו ר' מאיר, וביניהם מתפתחת שיחה למדנית מעניינת שמחולקת לכמה חלקים, נשים לב לכך שאחר הוא זה שפותח ומוביל את השיחה:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה:

אמר ליה: מאי דכתיב (קהלת ז') גם את זה לעמת זה עשה האלהים?

אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - ברא כנגדו, ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות.

אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.

מה פשר הפינג פונג הדרשני הזה?

אחר שואל את ר' מאיר מה פירוש הפסוק "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים". פשט הפסוק לפי הקשרו הוא טוב מול רע בעולם. אולם, ר' מאיר עונה לו תשובה מוזרה – כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו, ואז, במקום להביא כצפוי ניגודים, הוא מביא את הדוגמאות הבאות: הרים וגבעות, ימים ונהרות. מה כאן בדיוק "כנגדו"?

אחר מתריס כנגדו בביטוי ששוב, מצביע על "אחרותו", על עקירותו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך! רבי עקיבא, שהיה גם רבו של אחר, הפך להיות "רבך".

פירושו של רבי עקיבא אם כן היה שונה – וכלל באמת ניגודים: כפי שהקב"ה ברא צדיקים, כך ברא רשעים. גן עדן – גיהנם. ומעבר לכך, יש גם הדדיות ביניהם: לכל אחד מהם יש חלק בגן עדן ובגיהנם, אולם אם הרשע נתחייב והצדיק זכה בדין, זה מקבל חלקו של זה.

קשה שלא לחוש ברמיזה שבדברי אחר, מה עוד שלא נראה שסתם כך הגמרא שמה בפי השניים דיון דרשני בפסוקים. לפני שננסה להבין את עומק הדברים, נמשיך צעד נוסף בדו-שיח, בו הדברים צועקים אף יותר:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה:

מאי דכתיב (איוב כ"ח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז?

אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה.

הפעם הפסוק שמביא אחר הוא "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". פשט הפסוק מדבר כמובן על גדולתה של התורה, ועל כך ששום דבר יקר לא יחליף אותה. פירושו של רבי מאיר קובע שכוונת הפסוק היא לדברי תורה, שקשין לקניה וקלים לאיבוד. אחר, שוב מביא את דברי רבי עקיבא, ואומר – לא! הפסוק מדבר על תלמיד חכם, ואומר, בניגוד גמור לפשט שמנגיד בין התורה לבין הכסף והזהב, שהם דומים, באפשרות התמידית לתקן – כמו שלזכוכית יש תקנה, כך גם לתלמיד חכם שסרח.

מיהו אותו תלמיד חכם שסרח? זהו אלישע בן אבויה כמובן. לאחר שהוא עצמו אומר שיש לו אפשרות לתקן – ממשיך ר' מאיר את הקו ומתקיף כנגדו:

אמר לו: אף אתה חזור בך!

אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר.

סיום זה מלמד אותנו את עומקו של כל הדיון, שנע סביב הציר הזה – אמונתו של ר' מאיר ביכולתו של אחר לשוב בתשובה מחד גיסא, ואבדן האמונה של אלישע בן אבויה מאידך גיסא.

כעת נוכל להבין גם את תחילתו: ר' מאיר, כשמפרש "זה לעומת זה" כהרים וגבעות, נראה שמתכוון אליו ואל אחר, כשהוא, ר' מאיר, הגבעה או הנהר, ורבו, אחר, הוא ההר או הנהר. בכך