פרשת קדושים - מה בין מאכלות אסורות לקדושה?

על דרך הכלל ניתן לומר שפסגת השאיפה של כל חברה דתית, היא להגיע לקדושה. לכל דת יש מקומות קדושים אליהם עולים לרגל המאמינים, ויש גם אנשים המוגדרים בחברה כקדושים. דומה שניתן למצוא מכנה משותף כללי, ליחידי סגולה אלו: אנשים אלו מופרשים מן החברה, חיים במנזרים רחוקים, הם אינם מקימים משפחה, ומתרחקים מחיי החומר. רוב זמנם מוקדש לתפילה ועיון בכתבי הקודש, ולהתבודדות. כללו של דבר 'הקדושים' הם היחידים, הנעלים מהחברה הרגילה.

מה היא דעת התורה בעניין זה?

תורת ישראל, בניגוד גמור למתואר לעיל, דורשת מכל החברה הישראלית להיות קדושה! הציווים 'קדושים תהיו' 'והייתם קדושים' מופיעים חמש פעמים בספר ויקרא (יא מד – מה, יט ב, כ ז, כ כו) ומופנים לכלל החברה (מלבד צווים מיוחדים בעניין זה לכהנים)!

אם כך עלינו לשאול: האם יתכן לדרוש מחברה שלימה להיות קדושה? האם אפשרי הדבר?

על מנת לענות על השאלה הזאת נצטרך לעיין בהקשרים השונים של הצווי 'קדושים תהיו'. הפעם הראשונה שמופיע הצו הזה הוא בפרשתינו בהקשר של מאכלות אסורות:

(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:(מד) כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(מה) כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:(מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:(מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:

בפרק יט בתחילת פרשת קדושים, הצו מופיע מיד לאחר פרשת העריות ולכן רש"י מפרש שם: 'הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה'. בפרק כ זה מופיע מיד לאחר האיסור לעבוד עבודה זרה, ולפני פרשית עריות נוספת. המשותף לשני המקורות האחרונים (בפרקים יט וכ) שמיד לאחר הצו הזה מופיעה החובה לכבד ולירא מאביו ואמו, ולא לקלל את אביו ואמו. הפעם האחרונה שמופיע הצו הזה הוא בסוף פרק כ. כאן זה מופיע כסיכום מקומי לפרשיית העריות וכסיכום כללי למושג הקדושה:

(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:(כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:(כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:(כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:(כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:(כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:(כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:

ניתן להבחין כאן באיסור עריות (שמהווה את רובו של הפרק, ואנו ציטטנו רק את הפסוק האחרון בעניין פסוק כא), מאכלות אסורים (פסוק כה) ואיסור עבודה זרה (פסוק כז). מסיכום זה עולה גם שירושת ארץ ישראל תלויה בקיום הצוים הללו.