האבנט - מהלכה למנהג חסידי

תנועת החסידות לא חידשה דבר מעצמה אלא הדגישה כללים שכבר היו קיימים ע"י העלתם לראש סדר העדיפויות הדתי. דבר דומה מסופר על הלל הזקן במסכת שבת: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור."

כוונתו של הלל הייתה העלאת כלל זה לראש סדר העדיפויות, וזה מתבטא בכך שכל דבר הנראה סותר כנראה שלא הובן נכון או שאינו נכון, ושכל התורה צריכה להביא לכך.

החסידות הנהיגה מנהגים שתפקידם לכוון אותנו אל המטרה אותה רצתה התורה שנשיג. מה שקרה הוא שהמציאות שנוצרה גרמה לקושי גדול בכך. דוגמה לכך אנו רואים ב"גארטיל". שינוי הבגדים גרם לכך שלא יהיה צורך לחגור לתפילה מבחינה הלכתית ואז נוצר מצב שהאדם לא צריך הכנה עצמית לתפילה מבחינה פיזית משום שהוא כבר לבוש היטב ולכן אינו מכין עצמו מבחינה רוחנית שהיא עצם התפילה.

ה"גארטיל" מצד אחד הוא דין מפורש בתלמוד ובפסיקת השו"ע ומצד שני הפסיקו לנהוג בו משום שהשתנה הלבוש, באה החסידות וחידשה אותו משום מהותו שהיא הכנה פיזית ורוחנית לתפילה שהופסקה בעקבות שינוי הלבוש. בלי הכנות אלו נהייתה התפילה כ"מצוות אנשים מלומדה" וכדי שנדע, נבין ונפנים באמת לפני מי אנו עומדים אנחנו צריכים תזכורת,הכנה וכיוון ולכן באה החסידות וחידשה הלכה ישנה שתוקפה המהותי נצרך ביותר.

ה"גארטיל" כהכנה לתפילה ולמצווה

בפרק זה נעסוק בחשיבות ה"הכנה" מהותה מטרתה ומקור לימודה.

חיוב ההכנה לתפילה נלמד מהפסוק בעמוס "לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" מפשט הפסוק נלמד הצורך להתכונן לבואו של הקב"ה כלומר הצורך לחזור בתשובה מכל חטאי האדם בהם נמנים בפרק עשית הון בעושק , ריבוי בהקרבת קורבנות וריבוי פשע.

הגמרא דורשת את הפסוק כחובה על כל אדם להכין את עצמו לפגישה עם הקב"ה בתפילה. בלעדי הכנה זו אסור לאדם להתפלל.

ההכנה והכוונה הם מאותו שורש כ.ו.ן .

הגדרותיהם במילון הן:

  • הכנה -הכשרת עצמו למטרה ידועה.

  • כוונה -רצון , מגמה לעשות דבר מה.

ההכנה היא ההגשמה המעשית של הרצון (הכוונה) כלומר מטרת שניהם היא לתת כיוון למעשה , ההכנה במובן הגשמי והכוונה במובן הרוחני. לדוגמא:

כדי להתפלל תפילת שחרית , במובן הרוחני -צריך כוונה , רצון להתפלל והבנת חשיבות התפילה .

במובן הגשמי - צריך להכין בגדים מכובדים , לכוון שעון ולקום קצת לפני הזמן.

ביחס שצריך להיות בין הכוונה למעשה כלומר בין ההכנה למעשה עצמו עוסק ר' יוסף אלבו ב"ספר העיקרים"

ואלו עיקרי דבריו:

בכל מצווה יש שתי בחינות :

  1. מעשה.

  2. כוונה.

השלמות הנמשך אל המצווה איננו מצד המעשה שהרי ב"נזיר" דנה הגמרא במקרה של זנות תמר ויהודה שממנה יצאו מלכים לעומת זנות זימרי שבגללו נהרגו רבבות מעם ישראל ואומרת "גדולה עבירה לשמה (רש"י- לשם מצווה ) ממצווה שלא לשמה". כלומר, צד השלמות- הדבר שמכווין אל השלמות, הוא הכוונה (וגם ההכנה כנ"ל) ולפי דוגמא זו המעשה עצמו יכול להיות טוב או רע, תלוי בכוונה אע"פ שלנו המעשה יכול להיראות טוב מאוד או רע מאוד בבירור יכול להיות שאנו טועים כמו דוגמא זו של "מעשה הזנות" וכמובן שהשלמות כוללת מעשה + כוונה.לאור זאת מוסברת היטב הגמ' בקידושין "כשנחלקו א