ענווה - עקרונותיה וגבולותיה

הענווה היא ללא ספק, כפי שעוד נווכח בהמשך, אחת המידות החשובות ביותר ביהדות, אם לא החשובה שבהן. מהי בדיוק הענווה? האם יש לה גבולות ואם כן, מהם? האם היא פנימית (בהרגשה) או חיצונית (בהתנהגות)? ננסה לענות על שאלות אלו ואחרות מנקודת מבטם של חז"ל לאורך הדורות, ובעיקר של הרב קוק, המהר"ל והרמב"ם.

  1. גדולה ענוה

  2. ענוה כביטול

  3. ביקורת

  4. ענווה קצת אחרת – ממשה ועד רב יוסף

  5. סינתזה – מקום הביטול

  6. ענוה – ים או מדבר?

  7. ענוותנותו של הקב"ה

  8. ענוה ועשירות

  9. ענוה ותשובה

  10. סירוב פקודה וענוה – מבט נוסף

  11. גבולות

  12. דיבור

  13. בכל זאת – מעט גאווה?

i. תפיסת הרמב"ם

  1. נספח – רב הונא ר' חייא ושמואל: תוכחה לשמה או ענוה שלא לשמה?

  1. גדולה ענוה

הברייתא המפורסמת שמובאת בשם ר' פנחס בן יאיר, ואשר על יסודה נבנה ספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים", מציבה סולם של מידות שאמור להוביל את האדם בחייו[1]:

א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: (תהלים פט) אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי:ענוה גדולה מכולן, שנאמר: (ישעיהו סא) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן.

הענווה, על אף שאיננה בראש הסולם מבחינה כרונולוגית, גדולה מכל המידות, לפחות לדעת ר' יהושע בן לוי שחולק על ר' פנחס בן יאיר בעניין זה (שלא ברור היכן ממקם אותה). מידה זו היתה רמת מעלה בעיני ריב"ל שעוד דרש עליה[2]:

א"ר יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: +תהלים נא+ זבחי אלהים רוח נשברה; ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: +תהלים נא+ לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

הרמב"ן באגרת המפורסמת ששלח לבנו נראה שסבר גם הוא כמו ריב"ל:

וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות הטובות שנאמר עקב ענוה יראת ה'.

כמו כן בספר תהילים אנו מוצאים פסוקים רבים בשבח מידה זו אשר מדגישים את חשיבותה בעבודת ה' והיותה תנאי הכרחי לכך:

תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְקוָק תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ[3]:

יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ[4]:

ופסוק אחד שמעמיד בבירור את ה – "ענו" מול ניגודו ה – "רשע", ובכך בעצם משווה בין העניו לצדיק[5]:

מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְקֹוָק מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ[6]:

מה יש במידת הענווה שהופך אותה למרכזית כלכך? מדוע היא מגיעה לרמה כה גבוהה עד שיכולה להתחלף עם המילה "צדיק"?

2. שפלות ונמיכות רוח

על מנת לענות על שאלות אלו נזדקק לשאלה מקדימה - מהי הענווה? דרשתו של ריב"ל ממסכת סוטה שהובאה לעיל כבר רומזת לנו על כך. ריב"ל לא השתמש במילה "ענוה" כלל, אלא השתמש בשני מושגים אחרים לתאר את המידה. הראשון הוא "נמוכי רוח", והשני הוא "דעתו שפלה". מושגים אלו נותנים לנו מושג על מידת הענווה, שכוללת נמיכות ושפלות של האדם.

הגמרות המתארות מידה זו משתמשות במשלים אף קיצוניים יותר לבטא מושגים אלו. הגמרא במסכת עירובין דנה בחשיבות מידת הענווה ללימוד התורה[7]:

אמר רב מתנה: מאי דכתיב: וממדבר מתנה - אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו - אין תלמודו מתקיים בידו.

ובמסכת דרך ארץ[8]:

הוי כאסקופה (מפתן) התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד נמוכה שהכל תולין בה.

תיאורי הגמרות בעירובין ובדרך ארץ לא משאירים מקום לספק, על מנת להיות עניו, על האדם לעשות עצמו כמדבר / כמפתן הדלת שהכל דשין בהם, כלומר לתת לכולם לדרוך עליו. להיות שפל ונמוך רוח, ובעצם לבטל את עצמו בפני הסביבה לגמרי. אולי מסיבה זו הענווים זקוקים לעידוד כפי שראינו בפסוק מתהילים – "מעודד ענוים ה' ".

גם הרמב"ן שהזכיר את הענווה כגדולה שבמידות מתאר בהמשך את העניו בצורה דומה:

.. וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך.