משלוח מנות מתנות לאביונים ומה שבינהם

(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים[1]:

 

תני רב יוסף: ומשלח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם[2] .

 

מצוות חג הפורים ארבע הן: מקרא מגילה, סעודה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. בבואנו לחגוג את החג, עלינו לנסות להבין מה מקומה ומטרתה של כל אחת מהמצוות הללו. אולם, במיוחד עלינו לשים את לבנו לתופעה שלא מתרחשת באף חג אחר – אין ולו חג אחד בו מחצית ממצוות החג מופנות אל הזולת, מצוות שניתן לקרותן "חברתיות". מדוע דווקא בפורים הדבר הוא כך?

עניין זה ראוי להדגשה במיוחד לאור המציאות בה שתי מצוות אלו, ובמיוחד מתנות לאביונים, לא נתפסות כמרכזיות בחג, ואת מקומן תופסת קריאת המגילה, ובמיוחד הסעודה והמשתה. וכבר עמד על כך הרמב"ם[3] והדגיש שיש להרבות במתנות לאביונים יותר מבסעודתו, מקור אשר נעמוד על משמעותו בהמשך הדברים.

מתוך דברים אלו, יש לעמוד על מקום כל אחת מהן חג, ומתוך כך על הדמיון והשוני ביניהן בחז"ל ובפוסקים, וכמו כן יש לשאול - האם יש להן מטרה משותפת, אלא שהן ברמות שונות ומכוונות לסביבה שונה, או שמא יש כאן שתי מצוות בעלות מטרה שונה לחלוטין?

ננסה לעמוד על משמעותן של מצוות אלו ולענות על השאלות שהעלנו, יחד עם שאלות נוספות, דרך עיון בפרטי המצוות, הלכותיהן ושאלות אקטואליות שעולות לגביהן.

 

א. מתנות לאביונים:

1.      מתנות לאביונים  - מתנה או צדקה

                                 א.         כל הפושט ידו נותנים לו

1)      שיטת רש"י

                                 ב.         שינוי הייעוד

2.      טעם ומטרת המצווה

3.      הפושט את ידו – גשמית ורוחנית

 

 

1.    מתנות לאביונים – מתנה או צדקה?

 

האם מצוות מתנות לאביונים היא בעצם מצוות צדקה אשר קיימת בכל השנה, בלבוש ובשם אחר? או שמא יש כאן מצווה שונה עם מטרות שונות?

מצאנו שתי הלכות שמדגישות את העיקרון שאומר שמצוות מתנות לאביונים איננה מצוות צדקה, אלא יש לה ייחוד משלה.

 

א.     כל הפושט את ידו

 

כותב השו"ע[4]:

 

אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.

 

מקור הלכה זו נמצא בגמרא בבבא מציעא[5], ואלו דבריה:

 

מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר.

 

מגבת פורים הינה כסף שגובים הגבאין כדי לתת לאביונים בפורים. ובא המקור לומר, לפי פשט הדברים וכן פירוש רוב הראשונים, שבניגוד למצוות הצדקה הרגילה, בה יש לבדוק האם האדם שפושט את ידו לצדקה הוא אכן עני הזקוק לכסף או סתם נוכל, בפורים יש לתת לכולם כאחד ולא לדקדק בכך. יש אומרים שנותנים אף לגויים כגון הריטב"א[6], ומסביר המשנה ברורה[7] את טעם הדבר - משום דרכי שלום. ערוך השולחן[8] מרחיק ואומר שיש לתת לכתחילה גם לגויים מעצם המצווה ולא רק מדרכי שלום, וכותב הבאר היטב[9] שלכתחילה אין לנהוג כן ויש לתת רק ליהודים.

יתכן וניתן לדייק הלכה זו גם מלשון שתי המצוות – בעוד שבמילה "צדקה" מתחבאת המילה "צדק" ועל כן ראוי לתת צדקה למי שבאמת מגיע לו, מצוות מתנות לאביונים לא מדברת על צדק אלא על מתנה, שהיא משהו שתלוי פחות בשאלה האם היא אכן נצרכת למקבלה.

 

1) שיטת רש"י:

 

נראה שלרש"י ישנה דרך מעט שונה בעניין זה. רש"י מדגיש שעיקר העניין כאן הוא העניים ולא נותנים לכל אחד. אנו רואים התייחסות זו קודם כל בהתנגדותו החריפה למנהג הקיים לתת מתנות לאביונים לגויים – רש"י סבר שמוטב אפילו שתהיה איבה בינינו לבין הגויים ובלבד שלא יגזלו מעניי ישראל ומשמחתם, וכך מביא הבית יוסף על פסיקת הטור[10] שיש לתת מתנות גם לגוי:

 

"כן כתב נימוקי יוסף בשם הרמב"ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי, דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה... והגהות מיימוניות כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש"י: ראיתי בני אדם שנוהגין לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גויים העומדים בבתי ישראל והוקשה הדבר בעיני רבי... וזה הנותן פרוטה לעבד גוי גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל! וכתב רבי (רש"י) שטוב ממנו לזורקן לים... וכן כתב הר"מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום"

 

אכן, אנו רואים כי בשו"ע הלכה זו השתנתה והפכה ל – "במקום שנהגו" בלבד. לדעת רש"י יש להזהר שלא להפוך את השמחה הזאת לכוללת מדי, ובשום פנים אין לתת את המתנות לגוי, ומוטב אף לזרוק את הכסף לים מלהביאו לגוי. ואם כך כיצד מפרש רש"י את המשפט – "ואין מדקדקין בדבר"?

 

אין מדקדקין לומר: דיים בפחות, והמותר יפול לכיס של צדקה[11].

 

רש"י סובר שחוסר ההגבלה כאן היא על הכמות ולא על זהות המקבל. כלומר, חייבים לתת לעניים דווקא, אולם אין הגבלה על הכמות. מכל מקום, בין אם נפרש כמו רש"י , ש"אין מדקדקין" מוסב על הכמות שאתה נותן לעני ובין כמו רוב הראשונים האחרים שאומרים שהלכה זו אומרת שכל מי שמבקש נותנים לו, יש כאן הבדל משמעותי ממצוות צדקה שנותנת הגבלה עקרונית (חמישית מכספך) ואומרת שאסור לתת צדקה למי שעושה עצמו עני.

 

מה מלמדת אותנו הלכה זו על מצוות מתנות לאביונים? מדוע יש לתת לכל מי שמבקש?

 

ב.     שינוי הייעוד

 

הלכה נוספת שמדגישה את ההבדל ביתר שאת, ומפגישה בין שתי המצוות – צדקה ומתנות לאביונים, ראש בראש, היא ההלכה שקובעת את איסור שינוי ייעוד המצווה. כותב השו"ע[12]:

 

       אין משנים מעות פורים לצדקה אחרת.

 

השו"ע בפסיקה זו מבדיל בבירור בין שתי המצוות ומדגיש שאין להתבלבל ולהחליף ביניהן. פסיקה זו נובעת ככל הנראה מהסכנה שבדמיון שבין המצוות. הפוסקים נחלקים בשאלה על מי מוטל איסור זה לשנות ולהשתמש בכסף שהוקדש למטרת מתנות לאביונים כצדקה אחרת: הרמ"א מסייג את ההלכה ואומר שדווקא לגבאים אסור לשנות אולם לעני עצמו שמקבל מותר לעשות איתן מה שירצה. הטור[13] חולק עליו ואומר שאיסור זה מוטל גם על העני עצמו. גם לגבי בני העיר יש דעות שמתירות לשנות[14].

מכל מקום, בסיס ההלכה, בין אם רק על הגבאים מוטל האיסור ובין אם גם על העני עצמו ועל בני העיר, מראה לנו כי יש הבדל בין מתנות לאביונים לבין צדקה, וכי יש למצווה זו משמעות מיוחדת בפורים, ואין לשנותה ולחשוב שהיא כמצוות הצדקה שחלה כל השנה.

 

2.    מטרת המצווה

 

אם כן, ראינו כי מטרת מצוות מתנות לאביונים איננה לפרנס את העניים כמו מצוות הצדקה. מהי מטרת מצווה זו?

 

כותב הרמב"ן בחידושיו[15] :

 

... אלא נותנין לכל כדי שיהו הכל שמחין איתנו בין ראוי בין שאינו ראוי דימי משתה ושמחה כתיב.

 

הרמב"ן מסביר את ההלכה שאומרת שנותנים מתנות לאביונים לכל הפושט ידו בכך שבמגילה כתוב: "ימי משתה ושמחה".  וכן כותב הריטב"א[16]:

 

פירשו בירושלמי שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה.

 

הריטב"א כותב בפירוש שאין מצוות מתנות לאביונים באה משום צדקה אלא משום שמחה, ועל כן יש לתת לכל הדורש, ויש שאומרים שאף לגויים יש לתת כפי שכבר ראינו. וכן כותב ערוך השולחן[17]:

 

וכבר כתבנו שאין מדקדקין במעות פורים וכל הפושט יד ליטול נותנין לו... דכל הצדקות ודאי נותנים להם כמו שכתוב... אלא דמעות פורים כיון שהם רק לשמחת פורים מהראוי שלא ליתן רק לישראל.

 

ועם כל אלו, עדיין לא ברור מהי אותה שמחה,  ומדוע גם מי שאינו ראוי עדיין יכול לקבל?

 

בשו"ת בית יהודה[18] דן ר' יהודה עייאש בשאלה האם מותר להשתמש בכספי מעשר לשם מתנות לאביונים. לא אכנס לדיון כולו, אך במשפט אחד על מצווה זו הוא אומר:

 

            דהא עיקר מתנות לאביונים הן משום שמחה והרי שמחו.

           

בכך הוא ממשיך את הקו שהובילו הרמב"ן, הריטב"א וערוך השולחן, ומסביר את ההבדל העקרוני בין מתנות לאביונים לצדקה – אם נתת צדקה למישהו שלא ראוי לה, לא קיימת את מטרת המצווה, לפרנס את הנזקק. לעומת זאת, כאן המטרה היא לשמח, ואם כן גם אם בדיעבד אותו אדם שבקש לא היה נזקק עד כדי כך, עדיין שימחת אותו. עם זאת, כמובן שעיקר העניין כאן הוא לתת לנזקקים, כפי שראינו שהדגיש רש"י.

המקור המעניין והמוכר ביותר בנושא זה הוא של הרמב"ם, שמשווה בין מצוות החג[19]:

 

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר +ישעיהו נ"ז+ להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

 

הרמב"ם מוסיף על המקורות הקודמים ואומר, שמעבר לכך שמטרת המצווה היא לשמח את לב העניים והיתומים, בכך היא הופכת להיות חשובה יותר משאר מצוות החג. ראוי לציין כי מקור זה מצוטט אצל רבים מהאחרונים.

אם כן, ראינו שמטרת מצווה זו היא לשמח את לב הנזקקים. אולם הגדרה זו עדיין איננה שלמה – במה בדיוק עלינו לשמחם? כיצד אמורה להתבטא שמחה זו?

 

3.    הפושט ידו: גשמית או רוחנית?

 

מהגמרא בבבא מציעא[20] שאת תחילתה הבאנו בהקשר של "ואין מדקדקין", עולה כי קיום מתנות לאביונים לא היה כפי שרובינו נוהגים היום, בנתינת פרוטות, אלא בעיקר בדאגה לסעודתם בפורים, במישרין או בעקיפין:

 

מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר, דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר.

 

המנהג שמובא בגמרא זו היא שהעם נותן כסף לגבאים,  שקונים איתו בשר ועושים סעודת פורים לעניים. וכן פוסק הטור[21]:

 

אין רשאי לשנותן לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציאן לד"א אלא בסעודת פורים.

 

משמע, שגם אם הנותן לא הכין לו מאכלים לסעודה, העני בעצמו מחוייב להשתמש במעות לצורך סעודת פורים.

ואכן, מביא המשנה ברורה[22] בשם הריטב"א והפרי מגדים כי מותר לתת גם מעות, ובכל אופן זה צריך להיות דבר שיהנה ממנו בפורים – וככל הנראה מוטב שבסעודה, ועל כן יש פוסקים שמחמירים ואומרים שיש לתת את המתנות לפני שחרית, על מנת שיספיק העני להכין סעודתו[23].  גם במסכת מגילה הסיפור היחיד שמדבר על מתנות לאביונים מראה שנתנו אוכל:

           

ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא. (ר' יהודה נשיאה שלח לר' אושעיא בפורים ירך של עגל משולש וקנקן יין) שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

 

והרב יוסף חיים מבגדד בספרו בניהו ובן יהוידע[24] אומר:

 

דידוע דין מתנות לאביונים הוא כל מתנה שיעור סעודה כדי שיאכל האביון בו ביום ולא ירעב.

 

משמע, גם אם נותנים כסף, הוא צריך להיות בסכום של הסעודה[25] כדי שהעני יוכל לקנות אוכל לסעודה.

לסיכום, ראינו כי מעבר להגדרת מצוות מתנות לאביונים כמצווה הבאה לשמח את העני, הכיוון הראשי, וכך גם נראה שעשו בעבר, אומר שהדרך בה יש לשמחם היא הסעודה. במילים אחרות – לתת גם להם הזדמנות לשמוח, שהרי סעודת פורים היא בסיס השמחה בפורים. השמחה בפורים איננה שמחה פרטית, ועלינו לדאוג שלכולם תהיה את ההזדמנות לכך. (אחרת המצווה יכל להתקיים גם ע"י הבאת סתם איזו מתנה לעניים)

מצינו פירוש שלישי למושג "אין מדקדקין בכך, וכל הפושט את ידו נותנים לו" – הפירוש החסידי. כותב בעל ה"נתיבות שלום":[26]

 

וביום הזה שהוא בבחינת אחת בשנה שכל הפושט ידו נותנים לו הזמן מסוגל לחזור ולהדבק בקב"ה.

 

הפירוש החסידי אומר שבפורים כל הרוצה לשוב ולהתקרב לקב"ה, יכול, כפי שעשו עם ישראל בתקופת המגילה – "הדור קיבלוה בימי אחשורוש"[27]. אני סבור כי הצד הרוחני בהקשר זה קשור בצד הגשמי והפשוט יותר של מתנות לאביונים. בהנחה שמצוות החג, ובבסיסם הסעודה, אמורים להעלות את האדם לדרגות רוחניות גבוהות, מתפקידנו לדאוג לכך שאכן כולם יוכלו להגיע לכך, שהרי לעני שאין מה לאכול בוודאי יהיה קשה להגיע לאיזושהי רמה רוחנית בפורים. לכולם אמורה להיות הזדמנות שווה, ולכן מצוות מתנות לאביונים היא שישמחו בה בפורים עצמו דווקא, ובמיוחד בסעודה.

 

לסיכומו של עניין, ראינו את ההבדל בין מצוות מתנות לאביונים לבין מצוות צדקה, בשני מישורים, הראשון הוא המה, מטרת המצווה – לשמח את העני. השני הוא האיך, הדרך לשמחו - בכך שניתן לו אפשרות לשמוח (ולהתעלות) כמו כולם בחג, ונספק לו את צרכי סעודתו.

 

את הדגשת מרכזיותה של מצווה זו ראינו בדברי הרמב"ם שיש להרבות בה יותר ממצוות החג האחרות, ואת מימוש העיקרון הזה ניתן לראות באחת מתשובותיו של הרב משאש[28], בה נשאל הרב אודות מנהג כמה מקומות לעשות את סעודת פורים בליל ט"ו – באם יש להם על מה לסמוך. וכך ענה:

 

מצד הדין אין להם סמך, אמנם הרב ... כתב שבעיר סלוניקי נהגו הקהל רובם ככולם לעשות הסעודה בליל ט"ו יען אין להם פנאי לעשותה מבעוד יום מרוב העניים הנכנסים ויוצאים כל היום כולו... וא"כ אפשר שגם באותם מקומות אפשר שבזמן הקודם היו העניים נכנסים ויוצאים כל היום, ולא היה להם פנאי ביום, ולכן היו מאחרין לעשותה עד הלילה, ונשתרבב המנהג אצלם אף בזמן הזה שהם פנויים כל היום.

 

ואם כן, אנו רואים שהרב משאש נותן פתח להתיר אף לאחר את הסעודה לליל ט"ו, בעקבות התעסקות מרובה במצוות מתנות לאביונים, מה שמצביע על חשיבותה ומרכזיותה הרבה בפורים. גם בימינו ראוי להחזיר למצווה זו את ההתייחסות הראויה לה, ולא להתרכז רק בסעודה ובמשלוחי מנות כפי שאנו נוהגים לעשות.

 

ב. משלוח מנות

 

1.      בטעם המצווה

                                 א.         סיפוק צרכי סעודה

                                 ב.         אהבה אחוה שלום ורעות

1)      החלפת סעודות – רש"י ורמב"ם

                                 ג.          שמחה

2.      בין אחדות לשמחה

3.      מי תיקן משלוח מנות?

 

המצווה ה- "חברתית" הנוספת בפורים היא מצוות משלוח מנות. בנסיוננו להגיע לעומקה של מצווה זו ננסה לברר:

א.      מה טעמה?

ב.      האם יש קשר בינה לבין מצוות מתנות לאביונים?

ג.       נפקא מינות.

 

1.    טעם מצוות משלוח מנות

 

א.     סיפוק צרכי סעודה

 

טעם ראשון שניתן למצוות משלוח מנות הוא סיפוק צרכי הסעודה. כך כותב בעל תרומת הדשן בתשובתו לשאלה האם יוצאים ידי חובת משלוח מנות בנתינת חלוקים וסדינים[29]:

 

יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע בגמ' פ"ק (מגילה ז ע"ב) דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי.

 

כלומר, מכיון שמטרת מצווה זו היא לספק את צרכי הסעודה, אין יוצאים ידי חובה בנתינת חלוקים סדינים או כל דבר אחר שאיננו מנות מזון לסעודה. טעם זה מסתמך ככל הנראה על ציוויו של נחמיה לעם בנוגע לשמחת ראש השנה[30]:

 

ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם:

 

נחמיה מצווה את העם לאכול ולשתות, ובתוך כך לשלוח מנות למי שאין לו. על טעם זה נערמים קשיים רבים וביניהם:

1.      אם המטרה היא לספק צרכי סעודה, מדוע יש לשלוח גם לעשירים?

2.      במה שונה מצוה זו ממצוות מתנות לאביונים שזוהי מטרתה המובהקת?

 

מסביר הרב עובדיה יוסף ב – "יחוה דעת"[31]:

 

ישנם אנשים צנועים מחוסרי כל אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה לקיים מצוות סעודת פורים במאכל ומשתה כדת, אבל כששולחים להם דרך כבוד משלוח מנות איש לרעהו לא יבושו ולא יכלמו.

 

כלומר, המשלוח הוא גם לעשירים כמסוה, על מנת שגם העניים ירגישו בנוח לקבל את המשלוח, ובכך מצווה זו משלימה את מצוות מתנות לאביונים בכך שגם העניים שלא נוח להם לפשוט ידם יקבלו מזון לקיים סעודתם.

ועדיין, נראה שקצת קשה לומר שיש לתת גם לעשירים רק כדי שהעניים ירגישו בנוח. כמו כן לא נאמר בשום מקום שמצוות מתנות לאביונים מיועדת רק למי שאינו מתבייש ופושט את ידו לקבל, כל העניים אמורים לקבל, אלא שבאו חז"ל להוסיף שגם מי שאתה לא יודע אם הוא עני תן לו. מלבד זאת, בשו"ע לא מוזכר צורך המקבל כאן במנות, ולבסוף, המגילה מגדירה: "איש לרעהו" – ריע, ומשמע לאו דווקא נזקק.

 

ב.     אהבה אחווה שלום וריעות

 

מספרת הגמרא במסכת מגילה[32]:

 

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא, ומלי כסא קמחא דאבשונא. אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא. אמר אביי: השתא אמר מר: אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא.

[תרגום: רבה שלח ביד אביי למרי בר מר סל תמרים וכוס קלי. אמר לו אביי: עכשיו יאמר מרי: גם כשהאכר נעשה מלך אין יורד הסל מצווארו (אתה שולח מתנות קטנות גם כשהפכת מעני לראש ישיבה) החזיר מרי לרבה מתנה גדולה בהרבה. אמר אביי למרי: עכשיו רבה יאמר שהוא שלח לך דברים מתוקים ואתה שולח לו חריפים!]

 

רבה ומרי בר מר קיימו בסיפור זה את מצוות משלוח מנות כראוי לה – על ידי שליח[33]. אולם, השליח, אביי, לא הסתפק בהעברת המשלוחים בין הריעים אלא ראה צורך להוסיף אמירה עוקצנית לכל אחד מהצדדים: לרבה הוא אומר שמרי בר מר יאמר עליו: "גם כשהאכר נעשה מלך אין הסל יורד מצווארו", או במילים אחרות, אמנם פעם היית עני, אולם עכשיו כשאתה ראש ישיבה אתה מסוגל לתת משלוח גדול ומכובד יותר מזה שהבאת. כשמרי בר מר מחזיר מנה לרבה, אביי אומר לו – עכשיו יתלונן עליך רבה שאתה משיב לו מאכלים חריפים על אף שהוא נתן לך מאכלים מתוקים. מדוע לאביי חשוב לומר את האמירות הללו, על אף שהן עלולות לפגוע בנותן?

 

סיפור נוסף שמובא לפני סיפור זה בודק את הגבולות שבין משלוח מנות למתנות לאביונים:

 

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

[ר' יהודה נשיאה שלח לר' אושעיא ירך של עגל משולש וקנקן יין. אמר לו ר' אושעיא: קיימת בנו רבינו גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים]

 

סיפור זה נראה מוזר במקצת, שכן איך אפשר לקיים שתי מצוות נפרדות באותו המעשה? ואכן, רש"י גורס את הסיפור באופן אחר, כפי שמובא בירושלמי[34]:

 

רבי יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר שלח ואמר ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים חזר ושלח ליה חד עוגל וחד גרב דחמר שלח ואמר ליה קימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו.

[ר' יהודה נשיאה שלח לר' הושעיה חתיכה אחת של בשר ולוג אחד של יין. אמר לו ר' הושעיה: קיימת בנו מצוות מתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל גדול וחבית יין. אמר לו ר' הושעיה – כעת קיימת משלוח מנות]

 

גרסא זו מחלקת את הסיפור לשני שלבים. הפוסקים מנסים להבין - מדוע ר' הושעיא עושה את החילוק שהוא עושה בכל שלב? מדוע בשלב ראשון הוא אומר: קיימת בנו מתנות לאביונים ורק בשלב השני, כשר' יהודה הגדיל את המנה הוא אומר שהוא קיים משלוח מנות? לאיזו מצווה בכלל התכוון  ר' יהודה מלכתחילה?

 

כותב הביאור הלכה[35]:

 

החיי אדם הוכיח מן הירושלמי דאם שולח לעשיר דבר פחות, אינו יוצא בזה משלוח מנות וכן משמע בריטבא לפי גרסא אחת שם בגמרא (גרסת רש"י והירושלמי).

 

הביאור הלכה מנסה להוכיח כאן שיציאה ידי חובת מצוות משלוח מנות תלויה בכבוד המקבל, מכיון שהמקבל בסיפור, ר' אושעיא, "הוציא" את הנותן ר' יהודה ידי חובה רק כשנתן מתנה גדולה. דבריו נראים תמוהים מכיון שרב הושעיא מקבל המנה לא היה עשיר אלא עני[36]. יתכן ובלשון הריטב"א[37] ניתן לראות כוונה אחרת:

 

פירש שלא היתה יקרה התשורה בעיניו (של ר' אושעיא) ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו.

 

המילים "אדם כמוהו" עשויות להיות מכוונות לשתי הדמויות – לר' הושעיא או לר' יהודה. מכיון שר' יהודה הוא העשיר, סביר שאליו הכוונה, וכן כותב ה – "פני משה" על הירושלמי:

 

            שלח ר' אושעיא ואמר ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים דדבר מועט הוא מהנשיא.

 

כלומר, במשלוח מנות, בשונה ממתנות לאביונים, הנותן צריך לתת בראוי למעמדו ויכולותיו. ואכן רוב הפוסקים אומרים שיש להתחשב ברמתו של הנותן, וכן יש החוששים לדעת הביאור הלכה ואומרים שטוב להחמיר ולהתחשב אף ברמת המקבל[38].

 

שאלה מעניינת נוספת הקשורה לעניין היא שאלת הנותן משלוח מנות בעילום שם. בעניין זה אין הלכה פסוקה כי לא יצא ידי חובה מי שנתן בעילום שם, אך פוסקים רבים כותבים כי טוב להחמיר בכך[39].

 

שני עניינים אלו, חובת נתינת משלוח המנות לפי רמת הנותן והמקבל, והבעיה שבנתינה בעילום שם, משלימות את אמרותיו של אביי לרבה ולמרי בר מר. אביי ניסה לומר להם – כשאתה נותן משלוח מנות, אל תחשוב על מה שאתה אוהב (כפי שרבים נוהגים לעשות בנתינת מתנות), תחשוב על מה חברך יאהב, מה יחזק את הקשר ביניכם, וירבה אהבה. ולכן אביי ניסה בעצם לעשות את מה שהם לא עשו טוב מספיק – לחבר בין הצדדים, זאת מטרת מצוות משלוח מנות.

לכן יש לשלוח לפי רמת הנותן והמקבל - על מנת שלא יקפיד עליך המקבל שאתה נותן לו משהו ברמה שנמוכה מהיכולת שלך לתת, או לחילופין שאתה לא מכבד אותו מספיק לפי רמתו, וכמו כן לפי טעם זה בוודאי שישנה בעייתיות לתת משלוח מנות בעילום שם, שהרי גם אם המקבל יהנה מהמתנה, הוא לא ידע ממי קיבלה והקשר בין השניים לא יתהדק.

 

טעם זה מובא בשו"ת חתם סופר[40], ומסוכם בצורה יפה בשו"ת יחווה דעת[41]:

 

... כדי להראות לחברו אהבתו וחיבתו אליו כי ע"י שאדם שולח לחברו שי ותשורה ומוגש מוקטר לשמו במנחה טהורה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו, ובכך הוא נוטע גם בלב חברו אהבה ואחוה ושלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, שכל משפטי התורה הקדושה להרבות שלום בעולם.

 

1) החלפת סעודות

 

סיפור נוסף שמובא באותה סוגיה במסכת מגילה מספר על שהיו עושים שני בני אבין – אביי ור' חנינא:

 

            אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. [מחליפים סעודותיהם]

 

כיצד נעשתה החלפה זו? האם היא רק בדיעבד או גם לכתחילה?

מסביר הרמב"ם[42]:

 

"ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו"

 

 

לעומתו מסביר רש"י[43]:

 

            מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו.

 

כלומר, כל שנה אחר מארח ושניהם יוצאים ידי חובה. הלחם משנה[44] מקשה על שיטת רש"י:

 

ורש"י ז"ל פרש זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו. וקשה על דבריו דאם כן לא היה מקיים מצוות שלוח מנות אלא אחד מהם שהיה נותן סעודתו לחברו אבל חברו לא היה מקיים.

 

הלחם משנה לא מקבל את התפיסה של רש"י כפשוטה, שהרי בכל אחת מן השנים אחד מהשניים לא יקיים את המצוה! ועל כן מנסה בהמשך להסבירה באופן אחר. לעומתו, הבית חדש[45] מקבל אותה כפשוטה, ואף אומר שמעשה זה של החלפת הסעודות הוא לכתחילה, בניגוד לרמב"ם שמסביר שבעקבות עניותם של שני בני אבין הם נאלצו לקיים את המצווה בדוחק ולהחליף סעודות:

           

אבל רש"י ז"ל כתב... ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חברו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה. אלא, כך הוא הפירוש דכיון שטעם משלוח מנות הוא... ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתהיחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה השניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאים שניהם... ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים.

 

מסביר הבית חדש את שיטת רש"י באופן נפלא – מכיון שמטרת המצווה (לפחות לפי רש"י) היא להרבות אהבה ולחזק את הקשר והאחדות יחד, ברגע ששני אנשים סועדים יחד, למרות שרק אחד מהם הוא המארח, שניהם עוסקים במטרה זו ולכן שניהם יוצאים ידי חובה בכל שנה. מוסיף הב"ח ואומר, שלפי זה אין הכרח לומר ששני בני אבין היו עניים וכל העניין הוא בדיעבד, אלא אף בשני עשירים ניתן לכתחילה לקיים כך את המצווה. מדוע הרמב"ם לא סבר כרש"י? האם לרמב"ם יש הסתכלות שונה על מצוות משלוח מנות איש לרעהו?

 

 

ג.      שמחה

 

עיון בהלכות מגילה לרמב"ם מגלה לנו דבר מעניין לגבי מצוות משלוח מנות. אם למצוות מתנות לאביונים הרמב"ם מקדיש סעיף שלם (סעיף טז), נראה שמצוות משלוח מנות אינה עומדת בפני עצמה, אלא נכללת במצווה אחרת, באירוע אחר בחג – בסעודה. וזו לשונו[46]:

 

כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

 

נראה ברמב"ם שמצוות משלוח מנות היא בעצם פרט בתוך התשובה לשאלה – "כיצד חובת סעודה זו?". מה הכללה זו אומרת על תפיסת הרמב"ם בנוגע למצווה זו? מדוע אין לה מקום משל עצמה?

 

בטעם מצוות משלוח מנות כותב ערוך השולחן[47]:

 

            והטעם מפני השמחה ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול ולכן אפילו בעשיר יצא.

 

ובדומה לו כותב ר' יוסף חיים מבגדד ב -"בניהו"[48]:

           

אך במנות החיוב הוא בשביל שיהיה לכל אחד ואחד  שמחה מן הכבוד שמכבדו רעהו  ובמין אחד לא יתכבד כלכך כדי שישמח ולכך בעינן שתי מנות.

 

וכן מצינו ב – "משבצות זהב" על השו"ע, שדן האם יוצאים ידי חובה במשלוח מנות שניתנו על מנת להחזיר, כלומר להחליף מנות במובן הפשוט:

 

נסתפקתי מתנה לאביון אם מהני על מנת להחזיר. ומשלוח מנות לא מהני (לא מועיל) כי מנות מאכל ומשקה שישמחו בפורים.

 

נדמה כי ניתן לראות כאן כיוון נוסף לטעם מצוות משלוח מנות – שמחה. אמנם נראה במבט ראשון שהוא מתאחד עם הטעם הקודם – להרבות אהבה ואחדות,שהרי כדי לגרום לאהבה ואחדות בינך לבין החבר אתה צריך גם לשמח אותו, אך אני סבור כי אף על פי כן יש כאן דגש שונה וגם השלכות מעשיות.

אם נחזור לדיון על מעשה החלפת הסעודות, יתכן והרמב"ם לא הסכים לדעת רש"י לגבי החלפת הסעודות ואמר שכל אחד חייב לתת מסעודתו בכל שנה ולא מספיק לאכול יחד כפי שאמר רש"י, מכיון שהוא רואה טעם אחר במקצת למצוות משלוח מנות – הוא הטעם שראינו בערוך השולחן, בניהו ובמשבצות זהב – משום שמחה. משמעות הטעם היא שכחלק ממצוות שמחה בחג על האדם לשמח את חברו, ע"י משלוח מנות. (לעומת מתנות לאביונים שעניינו באמת לתת לשני יכולת לשמוח)

כן כותב הרב סולובייצ'יק ב – "הררי קדם"[49]:

 

והנראה מבואר מדברי הרמב"ם דכל הנך [אלו] מצוות דסעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, מצוה אחת הם בעיקר דינם, וכולם נכללים תחת השם דשמחת פורים... דהסעודה היא בוודאי גוף המשתה והשמחה וגם המשלוח מנות הוא חלק ממצוות הסעודה כדמוכח ברמב"ם שם שמנה למצוות משלוח מנות בגוף הסעודה... וגם מתנות לאביונים הם משום שמחת פורים.

 

ואם כן, גם סעודה, גם משלוח מנות שנכללת כפי שראינו בתוך הסעודה וגם מתנות לאביונים (ועל דבר זה ראינו כי מסכימים כמעט כל הפוסקים) הם חלק ממצוה אחת – מצוות שמחה. אולם – ניתן להבין כיצד הסעודה חלק ממצות שמחה. אבל מה הקשר בין משלוח מנות ומתנות לאביונים למצווה זו? האין המצווה מדברת על שמחה של האדם עצמו? ממשיך שם הרב סולובייצ'יק:

 

            ומצוות שמחה היא לשמוח בעצמו ולשמח אחרים עמו.

 

התשובה היא חד משמעית – לא! הרב סולובייצ'יק טוען, כי חלק מהגדרת מצוות השמחה ברמב"ם היא לשמח אחרים עמך[50]. כעת ניתן להבין טוב יותר את שכבר ראינו, היא אמירתו של הרמב"ם בסוף הפרק[51]:

 

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר +ישעיהו נ"ז+ להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

 

פסקה זו יכולה ללמד אותנו רבות. קודם כל, יש לשאול – מדוע מצווה זו גדולה משאר המצוות שבחג ובה יש להרבות? מה משמעות הטעם שנותן הרמב"ם? הרמב"ם כותב – שאין שם שמחה מפוארה אלא... כלומר, הרמב"ם עושה השוואה: מצד אחד, ישנן הסעודה ובתוכה משלוח המנות, שהן גם חלק ממצוות השמחה, אולם השמחה הגדולה ביותר (של האדם עצמו!) באה לידי ביטוי במתנות לאביונים. כך הוא מקיים את מצוות השמחה באופן הטוב והשלם ביותר, ולכן ראוי להרבות בה יותר מבחברותיה.

הסבר זה עשוי לשפוך אור על המחלוקת שהבאנו קודם לכן בין רש"י לרמב"ם בעניין החלפת הסעודות – אם רש"י (על פי הסבר הב"ח) יתן מקום לסעודה משותפת שתוציא ידי חובה את שני המשתתפים מכיון שטעם משלוח מנות הוא להרבות אהבה ואחדות, לפי הרמב"ם על כל אחד יש בכל שנה מצווה לשמח את חברו, ולכן בדיעבד יסתפקו השניים בלהחליף מתנות, העיקר שכל אחד בסופו של דבר יתן.

 

2.      בין אחדות לשמחה – מהות ונפקא מינות

 

עניין החלפת הסעודות הוא הבדל אחד מעשי שניתן לחשוב עליו בין שני הטעמים, אולם יש לעמוד על עומק העניין. נראה לומר, שאם לפי הכיוון של האהבה והאחדות משלוח מנות ומתנות לאביונים הן שתי מצוות נפרדות עם מטרות שונות – אחת להרבות אהבה ואחת לשמח את העני, לדעת הרמב"ם וההולכים בדרכו יש כאן מצווה אחת, בדרגות שונות – הסעודה היא הדרגה הפחותה ביותר, בה אתה נמצא עם עצמך. כחלק ממנה נוספת מצוות משלוח מנות שמעט מרחיבה אותה, אולם עדיין השמחה מצומצמת ל – "רעיך". הדרגה הגבוהה ביותר כפי שכבר ראינו, לדעת הרמב"ם, היא מתנות לאביונים.

בעקבות זאת ניתן לחשוב על נפקא מינה מעשית נוספת – למי עלי לשלוח משלוח מנות? אם הטעם הוא להרבות אהבה ואחדות אולי מוטב שאשלח דווקא לרחוקים ממני או לאנשים שיש לי עמם ריב. אם המטרה היא לשמח את רעך – אין העדפה שכזאת, ואולי, כשלב ביניים בין הסעודה לבין המתנות לאביונים, מוטב שאשלח לקרובים אלי, לרעי. לסיכום, יתכן שלדעת הרמב"ם מצוות משלוח מנות עשויה אמנם להביא לאהבה ואחדות, אולם מטרתה הראשונית היא לשמח את החבר, כחלק ממצוות השמחה האישית שלך.

 

3.      מי תיקן משלוח מנות?

 

נראה שלתפיסת הרמב"ם כפי שהצגנו אותה יש אסמכתא במגילה. את הפסוק המוכר שמונה את מצוות החג (מלבד קריאת המגילה) – משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, אנו מוצאים בגרסה מעט אחרת, כמה פסוקים לפני כן[52]:

 

(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּושְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עושִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

 

ברור לעין שחסרה כאן מצווה אחת – מתנות לאביונים. מדוע? מהי המציאות ההיסטורית שמתוארת בפסוקים? אביא כאת את מהלך הפסוקים במלואם (בדילוג קל):

 

(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּושְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עושִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: (כ) וַיִּכְתּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עושִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: (כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:

 

ומפרש האלשיך על המגילה:

 

כאשר נתבטלה הגזרה היו היהודים בכל מקומות מושבותיהם עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו כל זה עשו מעצמם.  טרם כתב מרדכי עליהם, כי לב כולם היה שוה לדבר זה להיות שמח ביום זה ולשלוח מנות איש לרעהו, דהיינו עשיר לעשיר חברו ועני לעני חברו... ולא היו אומרים לשלוח מתנות לאביונים כדי שישמחו גם הם בשמחה הגדולה כמו העשירים לזה לא נשא לבם... אך מרדכי כתב אליהם כי לא כן הוא...

 

ואם כן, המגילה מתארת שני שלבים:

1.      ביטוי שמחה טבעי של העם לאחר שנעשה להם נס גדול – אשר מגיע בדמות סעודה ומשלוח מנות איש לרעהו.

2.      תקנתו של מרדכי – הוספת מתנות לאביונים.

 

והנה אנו רואים כי סביר להניח שגם מבחינת המציאות ההיסטורית מצוות משלוח מנות היתה איזשהו ביטוי שמחה טבעי של העם, מין הרחבה של הסעודה לסעודת חברים. אולם, מרדכי בא ותקן שבפורים כולם צריכים להיות שמחים, (האחדות כאן מתבטאת דווקא בהוספת מתנות לאביונים) ותקן את מצוות מתנות לאביונים.

 

דעת חז"ל והפוסקים המדברים על מצוות משלוח מנות כמצווה הבאה להרבות אהבה ואחדות, נותנים לה מקום כמצווה חשובה בפני עצמה, ויתכן ויש כאן סוג של "תוספת" למצווה בראשוניותה. לעומתם נראה שהרמב"ם מנסה להצמד יותר לפשט המגילה ולמצווה כפי שהובאה שם, ותופס שמצוות משלוח מנות היא דרגה נמוכה של מצוות מתנות לאביונים. יש בה חשיבות אולי בתור שלב ליציאה מתוך הסעודה חוצה, אך הדגש הוא על מצוות מתנות לאביונים. (כלומר האחדות מתבטאת בהרחבת השמחה)

 

אחרית דבר

 

מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים מיוחדות הן במפת החגים ומהותיות לחג הפורים. ראינו כי לגבי מצוות מתנות לאביונים כמעט ואין חולק כי מצווה זו שונה ממצוות צדקה שקיימת בכל השנה, ומטרתה לגרום שמחה לעניים דווקא בחג הפורים.

לגבי משלוח מנות ראינו שלוש שיטות – הראשונה אומרת שמצווה זו מטרתה דומה – לספק צרכי סעודה לעני. השניה והמוכרת ביותר אומרת שמטרתה להביא לאהבה ואחוה שלום ורעות ובמילה אחת - אחדות[53]. שיטה נוספת שראינו והיא ככל הנראה שיטת הרמב"ם אומרת שמצוות משלוח מנות היא חלק ממצוות שמחה בחג – לשמח את רעך.

את ההדרגה שעושה הרמב"ם ניתן לעשות גם במישור נוסף – על ציר הנתינה-קבלה: הסעודה היא שלך בלבד, יש בה רק מימד של קבלה. במשלוח מנות אתה נותן אך גם מקבל מנה, ובמתנות לאביונים ישנה נתינה בלבד.

 

 

 

 

 

 

 

[1] אסתר ט, כ- כב

[2] מגילה ז.

[3] הלכות מגילה וחנוכה ב,יז

[4] שו"ע או"ח תרצד ב

[5] בבא מציעא ע"ח:

[6] חידושי הריטבא מגילה ז.

[7] או"ח תרצ"ד ס"ק יא

[8] ערוך השולחן, או"ח תרצד ז

[9] שו"ע או"ח תרצו סק ג

[10] טוש"ע או"ח תרצד ג

[11] בבא מציעא עח: ד"ה "ואין מדקדקין בדבר"

[12] שו"ע או"ח תרצד ב

[13] טוש"ע או"ח תרצד

[14] מהטור משמע שאף בני העיר לא יכולים לשנות, וכך משמע גם מהרמ"א, אולם המרדכי (בבא בתרא רמז תצ"א) כותב שבני העיר יכולים לשנות.

[15] חידושי הרמבן, בבא מציעא עח:

[16] חידושי הריטבא מגילה ז.

[17] או"ח תרצד ז

[18] ר' יהודה בן יצחק עייאש, שימש כראש בית דין באלג'יר במאה ה-18, או"ח סימן יט.

[19] הלכות מגילה וחנוכה ב,יז

[20] בבא מציעא עח:

[21] טוש"ע או"ח תרצ"ד

[22] או"ח תרצ"ד, ב

[23] ספר יסוד ושורש העבודה פ"ו עמ' רס"ח

[24] בניהו, מגילה ז:

[25] כך מנהג הספרדים, האשכנזים מסתפקים בפרוטה.

[26] האדמור מסלונים

[27] שבת פח.

[28] "מים חיים", חלק אוח עמ' רה

[29] שו"ת תרומת הדשן, ר' ישראל בן פתחיה איסרליין, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-15, סימן קי"א.

[30] נחמיה ח,י

[31] יחוה דעת, ו' מה

[32] מגילה ז:

[33] ראה חתם סופר על גיטין כב: - מתוך שכתוב "משלוח", ואין זה מעכב.

[34] ירו' מגילה פ"א ה"ד

[35] תרצ"ה סעיף ד ד"ה "חייב"

[36] ראה קרבן העדה על הירושלמי במקום.

[37] חידושי הריטב"א מגילה ז:

[38] להרחבה בעניין זה ראה בציץ אליעזר חלק ח' סימן יד.

[39] ראה במקראי קודש עמ' 187 , מביא בשם שו"ת הכתב סופר או"ח קמ"א ועוד.

[40] או"ח קצ"ו בשם ר' שלמה אלקבץ בעל מנות הלוי.

[41] חלק ו' מ"ה

[42] מגילה וחנוכה ב, טו

[43] על מגילה ז:

[44] רמב"ם שם, שם

[45] טוש"ע או"ח תרצ"ד סק ו

[46] הלכות מגילה וחנוכה ב, טו

[47] או"ח תרצה יג

[48] בניהו ובן יהוידע, מגילה ז:

[49] הררי קדם חלק א סימן רו

[50] הרב סולובייצ'יק מוכיח דרך זו ממקומות נוספים ברמב"ם – ראה הלכות יוט ו,יז וכן הל' חגיגה ב,יד ובספר המצוות נ"ד.

[51] מגילה וחנוכה ב, יז

[52] אסתר ט,יט

[53] וראה במהר"ל בספרו "אור חדש" בהרחבה בנושא זה והקשרו למאורעות פורים ועמלק

Share on Facebook
Please reload