משלוח מנות מתנות לאביונים ומה שבינהם

(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים[1]:

תני רב יוסף: ומשלח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם[2] .

מצוות חג הפורים ארבע הן: מקרא מגילה, סעודה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. בבואנו לחגוג את החג, עלינו לנסות להבין מה מקומה ומטרתה של כל אחת מהמצוות הללו. אולם, במיוחד עלינו לשים את לבנו לתופעה שלא מתרחשת באף חג אחר – אין ולו חג אחד בו מחצית ממצוות החג מופנות אל הזולת, מצוות שניתן לקרותן "חברתיות". מדוע דווקא בפורים הדבר הוא כך?

עניין זה ראוי להדגשה במיוחד לאור המציאות בה שתי מצוות אלו, ובמיוחד מתנות לאביונים, לא נתפסות כמרכזיות בחג, ואת מקומן תופסת קריאת המגילה, ובמיוחד הסעודה והמשתה. וכבר עמד על כך הרמב"ם[3] והדגיש שיש להרבות במתנות לאביונים יותר מבסעודתו, מקור אשר נעמוד על משמעותו בהמשך הדברים.

מתוך דברים אלו, יש לעמוד על מקום כל אחת מהן חג, ומתוך כך על הדמיון והשוני ביניהן בחז"ל ובפוסקים, וכמו כן יש לשאול - האם יש להן מטרה משותפת, אלא שהן ברמות שונות ומכוונות לסביבה שונה, או שמא יש כאן שתי מצוות בעלות מטרה שונה לחלוטין?

ננסה לעמוד על משמעותן של מצוות אלו ולענות על השאלות שהעלנו, יחד עם שאלות נוספות, דרך עיון בפרטי המצוות, הלכותיהן ושאלות אקטואליות שעולות לגביהן.

א. מתנות לאביונים:

1. מתנות לאביונים - מתנה או צדקה

א. כל הפושט ידו נותנים לו

1) שיטת רש"י

ב. שינוי הייעוד

2. טעם ומטרת המצווה

3. הפושט את ידו – גשמית ורוחנית

1. מתנות לאביונים – מתנה או צדקה?

האם מצוות מתנות לאביונים היא בעצם מצוות צדקה אשר קיימת בכל השנה, בלבוש ובשם אחר? או שמא יש כאן מצווה שונה עם מטרות שונות?

מצאנו שתי הלכות שמדגישות את העיקרון שאומר שמצוות מתנות לאביונים איננה מצוות צדקה, אלא יש לה ייחוד משלה.

א. כל הפושט את ידו

כותב השו"ע[4]:

אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.

מקור הלכה זו נמצא בגמרא בבבא מציעא[5], ואלו דבריה:

מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר.

מגבת פורים הינה כסף שגובים הגבאין כדי לתת לאביונים בפורים. ובא המקור לומר, לפי פשט הדברים וכן פירוש רוב הראשונים, שבניגוד למצוות הצדקה הרגילה, בה יש לבדוק האם האדם שפושט את ידו לצדקה הוא אכן עני הזקוק לכסף או סתם נוכל, בפורים יש לתת לכולם כאחד ולא לדקדק בכך. יש אומרים שנותנים אף לגויים כגון הריטב"א[6], ומסביר המשנה ברורה[7] את טעם הדבר - משום דרכי שלום. ערוך השולחן[8] מרחיק ואומר שיש לתת לכתחילה גם לגויים מעצם המצווה ולא רק מדרכי שלום, וכותב הבאר היטב[9] שלכתחילה אין לנהוג כן ויש לתת רק ליהודים.

יתכן וניתן לדייק הלכה זו גם מלשון שתי המצוות – בעוד שבמילה "צדקה" מתחבאת המילה "צדק" ועל כן ראוי לתת צדקה למי שבאמת מגיע לו, מצוות מתנות לאביונים לא מדברת על צדק אלא על מתנה, שהיא משהו שתלוי פחות בשאלה האם היא אכן נצרכת למקבלה.

1) שיטת רש"י:

נראה שלרש"י ישנה דרך מעט שונה בעניין זה. רש"י מדגיש שעיקר העניין כאן הוא העניים ולא נותנים לכל אחד. אנו רואים התייחסות זו קודם כל בהתנגדותו החריפה למנהג הקיים לתת מתנות לאביונים לגויים – רש"י סבר שמוטב אפילו שתהיה איבה בינינו לבין הגויים ובלבד שלא יגזלו מעניי ישראל ומשמחתם, וכך מביא הבית יוסף על פסיקת הטור[10] שיש לתת מתנות גם לגוי:

"כן כתב נימוקי יוסף בשם הרמב"ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי, דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה... והגהות מיימוניות כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש"י: ראיתי בני אדם שנוהגין לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גויים העומדים בבתי ישראל והוקשה הדבר בעיני רבי... וזה הנותן פרוטה לעבד גוי גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל! וכתב רבי (רש"י) שטוב ממנו לזורקן לים... וכן כתב הר"מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום"

אכן, אנו רואים כי בשו"ע הלכה זו השתנתה והפכה ל – "במקום שנהגו" בלבד. לדעת רש"י יש להזהר שלא להפוך את השמחה הזאת לכוללת מדי, ובשום פנים אין לתת את המתנות לגוי, ומוטב אף לזרוק את הכסף לים מלהביאו לגוי. ואם כך כיצד מפרש רש"י את המשפט – "ואין מדקדקין בדבר"?

אין מדקדקין לומר: דיים בפחות, והמותר יפול לכיס של צדקה[11].

רש"י סובר שחוסר ההגבלה כאן היא על הכמות ולא על זהות המקבל. כלומר, חייבים לתת לעניים דווקא, אולם אין הגבלה על הכמות. מכל מקום, בין אם נפרש כמו רש"י , ש"אין מדקדקין" מוסב על הכמות שאתה נותן לעני ובין כמו רוב הראשונים האחרים שאומרים שהלכה זו אומרת שכל מי שמבקש נותנים לו, יש כאן הבדל משמעותי ממצוות צדקה שנותנת הגבלה עקרונית (חמישית מכספך) ואומרת שאסור לתת צדקה למי שעושה עצמו עני.