האומר דבר בשם אומרו – בין אסתר לאחשוורוש

מגילה השגורה בפינו בשם 'מגילת אסתר' משקפת בפנינו את זהותה של הדמות המרכזית, שעליה סובבת העלילה. קריאה נכונה וממצה של המגילה, מחייבת תשומת לב יתרה, לא רק להיבט הציבורי של הפרשה, לסכנת ההשמדה ולגאולה שבאה בעטייה, אלא גם לסיפורה האישי של אסתר עצמה. לא לחינם נקרא הספר במשך הדורות 'מגילת אסתר' והדבר מזקיק אותנו לפשפש בדמותה ובהשקפת עולמה של הנערה שנקלעה למערבולת סכנות, מתחים אך מעבר לכל לאתגר המחייב אחריות עצומה.

אין ברצוני להתמקד במהלך הכולל של אסתר אלא דווקא בתחילת דרכה. לעניות דעתי, פעמים רבות דווקא בפגישה הראשונה עם דמות תנ"כית, התבוננות במעשיה ומגמתה מסוגלת להעמיק את תודעתנו באופייה ודרך חייה, בצורה ישרה ואמיתית אף יותר מהמשך השתלשלות סיפורה. כדוגמה להמחשה, לא קשה לראות שכבר בראשית דרכו של משה בתורה מוצגת בפני הקורא דמות אשר לא רק כואבת עוול חברתי וצער של אחר אלא פשוט אינה מסוגלת לעמוד מול אחד ולשתוק. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"[1] מפרש רש"י 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. על מנת להעמיק את הפער אותו מבקש, לעניות דעתי, המחבר להעמיק בעיני הקורא נחדור בקצרה לדמות מרכזית נוספת במגילה אך שונה במקצת מאסתר - אחשורוש.

פאר רב לאין שיעור הבא לבטא בצורה מוקצנת עושר, גדולה וכבוד. רצון לסנוור את כל באי עולם למען יראו ויראו מי עומד בראש כס המלכות. רבא מבחין בסתירה מסוימת בפסוקים כאשר מצד אחד נאמר "בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על כסא מלכותו"[4] ונאמר אחריו "בשנת שלש למלכו"[5], הוא מיישב את כך הסתירה כך: בשלושת השנים הראשונות למלכותו, לא נרגע אחשוורוש מן הדאגה משום שחשש לגבי גאולת ישראל ע"י הקב"ה שעתידה היתה להיות, עפ"י קציבת מועד, עד שנה זו.[6] אחשורוש חש את שליטתו בכל העולם, עוצמה אינסופית, אך עדין זבוב קטן היה מעקצץ לו מאחורי האוזן - הקב"ה ועמ"י. רק לאחר שהזמן הקצוב עבר יכול היה אחשורוש להחצין את מלכותו בראש חוצות ומעבר לכך לחוש ביטחון ונינוחות בכך. הוא כבר נשם לרווחה בכס המלכות העולמי ותחושתו היתה שאין בלתו. בתיאור הסעודה מופיעים סממנים של בית המקדש. אחשוורוש לבוש בגדי כהונה, אכילה מרובה משתיה כדוגמת נסכי היין במקדש שמבחינת הכמות מעטים הרבה מן הקרבן והמנחה, שימוש בכלי המקדש עצמם ככלי הגשה ועוד. נראה שאחשוורוש לא רק רצה ליצור היכל קודש לעצמו אלא בעיקר להאדיר את שמו מעל הקב"ה שכנראה עפ"י השקפתו לא היה קיים. עד אותו רגע תמיד עמד החשש אך כעת ניתן לעמוד בקומה זקופה ולהכריז: אני מלך העולם. חז"ל מכניסים אותנו לתמונה צבעונית אף יותר. יצירת מעמדות בקהל בצורה מובהקת וגסה ביותר:

הראוי לחצר הובא לחצר, הראוי לגנה - לגנה [מיקום אישי במשתה], הראוי לכסף ישב על מטות כסף הראוי לזהב - לזהב, הושבת אבן טובה ומאירה באמצע הסעודה וכו'. הדבר כמובן מעודד תחרות, רדיפת כבוד ובניית משקפיים אינטרסנטיות אצל כל אינדיבידואל המנסה בכל כוחו לטפס במדרגות המעמד. אמנם, מאחר ואחשורוש צויר ככל יכול, התחרות מסתיימת בקומה האחרונה. קנאה בין אנשים נוצרת מתוך ניסיון להעפיל מעל אחר הדומה לי ואחשוורוש הוצג כבסקאלה אחרת לחלוטין משאר האדם. בנוסף המשתה מצויר כמקום מלא פריצות.

אסתר, לעומת זאת, מוצגת באור שונה בתכלית. בתחילת המגילה לא רק שהשכינה נסתרת אלא גם אסתר עצמה מופיעה כנסתרת. "אסתר מן התורה- מנין? 'ואנכי אסתר הסתיר פני' (דברים לא,יח)".[7] מצויה תחת חסות מרדכי, יש אומרים בעלה, המתייחס אליה כבת "אל תקרי 'לקחה מרדכי לו 'לבת' אלא 'לבית' ".[8] "ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו".[9] נערה יפת תואר אך נטולת עצמאות מחשבתית ומעשית, "את אשר יאמר הגי סריס המלך שמר הנשים". פשטות ותמימות חיצונית "ובהגיע תר אסתר..לבוא אל מלך לא בקשה דבר".[10] אסתר כאישיות הינה אנונימית לחלוטין אשר אינה מספרת, כבקשת מרדכי, אף את מולדתה ועמה.[11] בהמשך המגילה אסתר תתגלה כבחורה יוזמת, בעלת ביטחון עצמי וערמומית למדי המשתייכת בגאון לעם יחיד ומיוחד אך כעת אין היא אלא 'הסתר'. הנני מבקש כעת להציג טאזה מסוימת שלמען האמת אין אני שלם איתה לחלוטין אך נדמה לי שדווקא היא תוכל להאיר לנו את הדרך בפיצוח שאלת הבחירה של אסתר כבעלת היעוד המאתגר ביותר, גואלת. על מנת לעשות כן נזדקק למאמר מופלא אך גם תמוה ביותר של חז"ל:

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

לכאורה, אסתר נבחרה או לפחות הועמדה כאפשרות פוטנציאלית לתפקיד הגואלת מכיוון שמסרה את מזימת שני סריסי אחשוורוש,בגתן ותרש, להרוג את המלך בשם המלשין המקורי, מרדכי. אמנם, אין ספק שבפשט המגילה אכן בזכות כנותה של אסתר, מ