האומר דבר בשם אומרו – בין אסתר לאחשוורוש
מגילה השגורה בפינו בשם 'מגילת אסתר' משקפת בפנינו את זהותה של הדמות המרכזית, שעליה סובבת העלילה. קריאה נכונה וממצה של המגילה, מחייבת תשומת לב יתרה, לא רק להיבט הציבורי של הפרשה, לסכנת ההשמדה ולגאולה שבאה בעטייה, אלא גם לסיפורה האישי של אסתר עצמה. לא לחינם נקרא הספר במשך הדורות 'מגילת אסתר' והדבר מזקיק אותנו לפשפש בדמותה ובהשקפת עולמה של הנערה שנקלעה למערבולת סכנות, מתחים אך מעבר לכל לאתגר המחייב אחריות עצומה.
אין ברצוני להתמקד במהלך הכולל של אסתר אלא דווקא בתחילת דרכה. לעניות דעתי, פעמים רבות דווקא בפגישה הראשונה עם דמות תנ"כית, התבוננות במעשיה ומגמתה מסוגלת להעמיק את תודעתנו באופייה ודרך חייה, בצורה ישרה ואמיתית אף יותר מהמשך השתלשלות סיפורה. כדוגמה להמחשה, לא קשה לראות שכבר בראשית דרכו של משה בתורה מוצגת בפני הקורא דמות אשר לא רק כואבת עוול חברתי וצער של אחר אלא פשוט אינה מסוגלת לעמוד מול אחד ולשתוק. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"[1] מפרש רש"י 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. על מנת להעמיק את הפער אותו מבקש, לעניות דעתי, המחבר להעמיק בעיני הקורא נחדור בקצרה לדמות מרכזית נוספת במגילה אך שונה במקצת מאסתר - אחשורוש.
פאר רב לאין שיעור הבא לבטא בצורה מוקצנת עושר, גדולה וכבוד. רצון לסנוור את כל באי עולם למען יראו ויראו מי עומד בראש כס המלכות. רבא מבחין בסתירה מסוימת בפסוקים כאשר מצד אחד נאמר "בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על כסא מלכותו"[4] ונאמר אחריו "בשנת שלש למלכו"[5], הוא מיישב את כך הסתירה כך: בשלושת השנים הראשונות למלכותו, לא נרגע אחשוורוש מן הדאגה משום שחשש לגבי גאולת ישראל ע"י הקב"ה שעתידה היתה להיות, עפ"י קציבת מועד, עד שנה זו.[6] אחשורוש חש את שליטתו בכל העולם, עוצמה אינסופית, אך עדין זבוב קטן היה מעקצץ לו מאחורי האוזן - הקב"ה ועמ"י. רק לאחר שהזמן הקצוב עבר יכול היה אחשורוש להחצין את מלכותו בראש חוצות ומעבר לכך לחוש ביטחון ונינוחות בכך. הוא כבר נשם לרווחה בכס המלכות העולמי ותחושתו היתה שאין בלתו. בתיאור הסעודה מופיעים סממנים של בית המקדש. אחשוורוש לבוש בגדי כהונה, אכילה מרובה משתיה כדוגמת נסכי היין במקדש שמבחינת הכמות מעטים הרבה מן הקרבן והמנחה, שימוש בכלי המקדש עצמם ככלי הגשה ועוד. נראה שאחשוורוש לא רק רצה ליצור היכל קודש לעצמו אלא בעיקר להאדיר את שמו מעל הקב"ה שכנראה עפ"י השקפתו לא היה קיים. עד אותו רגע תמיד עמד החשש אך כעת ניתן לעמוד בקומה זקופה ולהכריז: אני מלך העולם. חז"ל מכניסים אותנו לתמונה צבעונית אף יותר. יצירת מעמדות בקהל בצורה מובהקת וגסה ביותר:
הראוי לחצר הובא לחצר, הראוי לגנה - לגנה [מיקום אישי במשתה], הראוי לכסף ישב על מטות כסף הראוי לזהב - לזהב, הושבת אבן טובה ומאירה באמצע הסעודה וכו'. הדבר כמובן מעודד תחרות, רדיפת כבוד ובניית משקפיים אינטרסנטיות אצל כל אינדיבידואל המנסה בכל כוחו לטפס במדרגות המעמד. אמנם, מאחר ואחשורוש צויר ככל יכול, התחרות מסתיימת בקומה האחרונה. קנאה בין אנשים נוצרת מתוך ניסיון להעפיל מעל אחר הדומה לי ואחשוורוש הוצג כבסקאלה אחרת לחלוטין משאר האדם. בנוסף המשתה מצויר כמקום מלא פריצות.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.
לכאורה, אסתר נבחרה או לפחות הועמדה כאפשרות פוטנציאלית לתפקיד הגואלת מכיוון שמסרה את מזימת שני סריסי אחשוורוש,בגתן ותרש, להרוג את המלך בשם המלשין המקורי, מרדכי. אמנם, אין ספק שבפשט המגילה אכן בזכות כנותה של אסתר, מרדכי זכה להיכתב בספר דברי הימים לפני המלך,[12] דבר שהוביל להרכבת מרדכי על סוס המלך בסיוע המן עצמו ולבסוף לנפילת עצת המן להשמיד את העם היהודי. אך מדוע נקודה זו כל כך עקרונית שבזכותה זכתה אסתר להיות מושיעתן של היהודים?
המהר"ל מפראג[13] מצריך אותנו להתבונן על הסוגיה מזווית מעט יותר גבוהה וחובקת:
...כאשר הקב"ה מביא גאולה, הש"י רוצה שידעו כי הוא פעל, ולא יאמרו לא הש"י פעל כל זאת רק חכמתם ועוצם ידם. וכן תמצא בגאולת מצרים כתיב "וידעו מצרים כי אני ה' בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שמות, ז). ולפיכך אם לא היתה אסתר בעלת מדה זאת לתלות הדבר במי שראוי לתלותה והיתה ח"ו אומרת לישראל אני עשיתי ברוב חכמתי כדי להתגדל ולהתפאר, לא היתה אסתר ראויה שתבא הגאולה על ידה, שהש"י רוצה להודיע החסד והטוב שהוא יתברך עושה עם ישראל. אבל מאחר שאסתר הגידה למלך אחשורוש בשם מרדכי, והיה אפשר לה לומר למלך כי אני עשיתי זאת למלך למצא חן בעיני המלך, ולא עשתה זה רק היא ראויה גם כן להביא גאולה לעולם כי מעתה לא תתלה הדבר כי אם בהש"י, כי בודאי היתה אסתר ידעת כי כל אשר נעשה הוא מאת הש"י..ואל יהא קל עליך דבר זה שבשביל כך תזכה לגאולה בפרט לגאולה זאת וזה כי ראוי לדבר זה האומר דבר בשם אומרו וזה כי גאולה זאת בפרט היתה משונה מכל הגאולות כי היתה גאולה זאת כאשר היו ישראל בהסתרת פנים בגלות... גאולה זאת לא היה בה נס נגלה אבל דבר זה כי כל גאולה הזאת היה בהסתר פנים לגמרי...
ר' אלעזר בשם רבי חנינא יורד ליסוד תודעת אסתר והוא מגלה תכונת עומק המכירה את הסובב אותה ומאמינה בו. אינה נדחקת למקום שאינו ראוי לה וח"ו אינה גוזלת את זכויות האחר. הדבר התבטא בכך שלמרות יכולתה המלאה להלשין למלך בשם עצמה ובכך לזכות לנקודות זכות ממנו, היא מוסרת את הדברים בשם אומרם, היינו מרדכי. נדמה שזו אינה תכונה חשובה כל כך אך לפתע מעתיקים את מבטנו להסתכלות יותר רחבה על היחס בין הגואל עצמו לקב"ה. כמה שאיפה לכבוד וניפוח חזה וכמה שליחות? כמה "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[14] וכמה הכרה פנים-תודעתית שבאמת "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"?[15] דרך העמידה הנפשית של אסתר שהכירה במקור, הכילה את ההבנה היסודית שהיא אינה אלא כלי קודש או לחלופין צינור להעברת המידע, זכתה היא להיות שליחת הקב"ה.
יתכן שהפער בין אסתר לאחשורוש מתחדד בכוונת מכוון במהלך המגילה ואין זהו צירוף מקרים סתמי.
אמנם, אין תכונה זו ממצת את אסתר המלכה שהרי בהמשך המגילה לא רק שאסתר יזמה בדרכיה העקלקלות של הפוליטיקה, אלא היא אף מתעמתת עם המן, תוך גלוי ביטחון עצמי גדוש. אסתר המלכה כשמה כן היא, מתגלה כראויה למלכות וכמנהיגה, פתאום "ואת מאמר מרדכי - אסתר עשה"[16] ולא "כאשר צוה עליה מרדכי".[17] אסתר אומרת בשם מרדכי, ולכן גם ראויה לגשת למלך בטהרה ולהביא גאולה לעולם.
לעניות דעתי, אסתר לובשת בהמשך המגילה את התכונה המובהקת ביותר של משה, הנביא הבלעדי, "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".[18] הרב קוק זצ"ל מבאר בכמה מקומות מידה זו וברצוני להתייחס בקצרה לשלוש נקודות עקרוניות: ראשית, ענוה אינה שפלות כי אם הכרת מקומי האמיתי במידה הראויה והאובייקטיבית אשר ממילא בונה ומחוללת אצלי נחישות ו'אש בעיניים' לעשיית טוב, ללא מחשבה שלילית של 'מה יגידו'.[19] שנית, הפנמה שאני חלק מהופעה כללית של הקב"ה בעולם, יש את האלוקי שבי, וממילא פתיחות ורצון אמיתי לשמוע מה יש לחבר להוסיף ולפתח אצלי או לחלופין לתקן.[20] נקודה אחרונה, ענוה אמיתי מביאה לתחושת בטחון ומלאות נפשית מצד אחד[21] אך מתוך הכרה אמיתית של 'הנני' ביחס למכלול החיים בכלל ובפרט שצריך תיקון העניו משיג את קוצר ידו ואת החוסר בתוכו.[22]
המשנה באבות[23] אשר מדברת על אמצעים לשמירת קניין התורה וקיומו בנפש[24] מסיימת בעצה שהבאנו לעיל לומר דברים בשם אמרם אך פותחת בעצה נוספת: "המכיר את מקומו".
לא בכדי, התחילה המשנה דווקא מהכרת ה'אני' וסיימה באמירת הדברים בשם אמרם. ואכן המהר"ל מפראג עצמו מסייג את ביאורו בכך שאין זו תכונת הנפש היחידה שנצרכת למנהיג, אף שהיא הכרחית :
שאין הפירוש שהוא מביא גאולה בודאי רק כאשר הוא צריך להביא הגאולה לעולם הוא מביא אותו על ידי שאומר דבר בשם אומרו.
נדמה לי שזהו המקום אליו הגיעה אסתר בסוף סיפור המגילה. הכרת מקומי ותחושת שליחות מלאה מתוך תודעה פנימית של כלי וצינור בלבד של קב"ה. 'מרכבה לשכינה' לא רק בהתנהלות החיצונית אלא כהכרה ותודעת חיים. אסתר עברה תהליך בניה משמעותי לאורך המגילה ואף שנתה מעט ממסלולה הראשוני אך עדין אופייה כבסיס היה דווקא חוסר ערך העצמי כמעט והכלת האחר עלי. כמדומני, שאסתר מציגה בפנינו מודל שונה במקצת מדמות המנהיג הקלאסית, אם יש כזאת, דבר שמזקיק אותנו לחשבון נפש אישי אם ועד כמה אני שואף למקום הזה.
"ותלבש אסתר מלכות... מלמד שלבשתה רוח הקדש"[25]
דרך משקפיים אלו אסתר התחברה בקשר עמוק לקב"ה, הגיעה להארה ישירה ובהימלכות מעבר ל"ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה"[26] כלפי חוץ, להימלכות פנימית.
____________________________________________
[1] שמות ב, יא.
[2] אסתר א, ד.
[3] שם א, ו-ח.
[4] אסתר א, ב.
[5] שם, ג.
[6] מגילה, יא ע"ב.
[7] חולין, קלט ע"ב.
[8] מגילה, יג ע"א.
[9] אסתר ב, כ.
[10] שם ב, טו.
[11] שם ב, כ.
[12] אסתר ב, כג.
[13] ראה 'דרך חיים' על מסכת אבות פ"ו מ"ו עמ' שב וכן 'אור חדש' עמ' קכד.
[14] דברים ח, יז.
[15] דברים ד, לה.
[16] אסתר ב, כ.
[17] שם.
[18] במדבר יב, ג.
[19] עין איה שבת לא ע"א, אות קטז וכן ראה סוטה מט ע"א ומדות הראיה, ענוה א ו-ב.
[20] אורות הקודש חלק ד, תפו.
[21] מדות הראיה, ענוה, אות ז.
[22] שם, אות ד.
[23] אבות, פ"ו, מ"ו.
[24] "מדרש שמואל" לדעת רבי משה אלמושנינו זצ"ל או לחילופין בביאור דבריו בהקדמה לביאור המשנה עפ"י הרב פינחס קהתי זצ"ל.
[25] מגילה, טו ע"א.
[26] אסתר ב, טו.
