חזון המשורר האלוהי 3 - מסע בכתבי הרב קוק

מאמר שלישי

בין בקיאות לעיון

הליאות שמרגישים לפעמים על ידי שטף המדע,

באה מצד מה שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני,

לעכל יפה את ההופעה, בתבונה שכלית מנתחת, ובהתקבלות רצונית מדותית,

ומטשטשים בזה את גבולי האורים.

כי פרשיות נתנו גם בתורה, לתן ריוח בין כל פרשה ופרשה,

וקל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט.[1]

והוא הדין לכל לימוד תבוני, הבא מהתגלות הנשמה בהופעותיה.

ההפסקה מכשירה את החיים, את המזג, את המדות, החפץ והיחש הסביבותי,

להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבההופעה העליונה.

(שמונה קבצים ג, רצה)


האמת ניתנה להיאמר- יש משהו מלאה ומתיש בלימוד התורה. לא פעם אנו חשים עייפות ואובדן חשק לאחר לימוד רצוף. שטף המדע, כמות הידע , מצבור הנתונים שאנו אוגרים אל תוכנו, יוצרים בנו תחושת עומס המורגשת בגוף ובנפש, ותובעים מאיתנו מאמץ והתגברות כדי להמשיך ולהתמיד בלימוד.

בפשטות, הלאות הזו, מקורה במאמץ השכלי שנדרש מן המוח- לשמר את הידע הרב שהוא פוגש, לעקוב אחר המהלכים המורכבים שבגמרא, להתרכז בניתוח האנליטי. ובכל זאת, התחושה היא שיש בעייפות הזו גם רכיבים מן הלאות הנפשית, והיא איננה מתמצה במאמץ האינטלקטואלי לבדו. נדמה אפילו שמקורה העיקרי של הלאות הזו הוא בקושי נפשי מסוים, במטען רגשי שנרקם עם התקדמות הלימוד, בחסך מסוים שבנפש, שהפסיעה אל הידע הנוסף, אל השורה הבאה והדף הבא, אינה ממלאת אותו, אלא להיפך- מעצימה ומחדדת אותו.

הליאות שמרגישים לפעמים על ידי שטף המדע, באה מצד שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני. כיוון שהידע התורני איננו רק חומר אינטלקטואלי, כיוון שהוא במהותו בנוי ומכוון לפעול על האדם ולחלחל לכל רבדי האישיות שלו, ממילא אין די בקליטה השכלית החיצונית של הדברים, ויש צורך לעכל אותם יפה, על ידי התבוננות מעמיקה, על ידי ניתוח שכלי עיוני מעמיק. כל פרט וידע אינם עוד 'פיסת מידע' אלא גילוי רוחני, חשיפה של נקודת אמת עקרונית מהותית עמוקה ביחס למציאות. הדקלום החיצוני שלו לא יועיל, ללא התבוננות, הבנת דבר מתוך דבר, ללא העמקה עיונית החותרת לגעת בשורש העקרוני שבמה שנלמד, ויותר מכך- להוביל מתוך אותה נגיעה לתהליכים אישיותיים אמיתיים, לשינוי הרצון ותיקון המידות.

התיאור האחרון איננו רק צו חיצוני המגדיר כיצד ראוי שייראה לימוד התורה. אכן, כך ניתנה תורה, פרשיות פרשיות, כדי ליתן ריוח של התבוננות בין כל פרשה ופרשה. אך למעשה מדובר כאן גם ובעיקר בצורך פנימי שבנפש האדם הניגש אל הלימוד. כשהלימוד מסתכם בהכרות החיצוניות, הנפש לא מקבלת את שלה. היא חותרת למשמעות, למגע פנימי, לתהליכי עומק, וכשאלה לא באים, היא משדרת אותות של חסך ותסכול. נוצר פער בין הידע הנלמד לבין מה שמגיע ממנו אל האדם עצמו, אל נשמתו. הפוטנציאל המכונן הטמון במה שנלמד, נקלט בנשמה עם כל משקלו ומשמעותו, והיא מצפה לגעת בו ולספוג ממנו, אך הוא נותר מחוץ להישג ידה. במקום להעמיק בכל הארה לעצמה, האדם סוחף איתו בשטף הלימוד הארות מצטברות, ומטשטש את הגבול המייחד ומעמיק בכל אחת מהן לעצמה.