חזון המשורר האלוהי 3 - מסע בכתבי הרב קוק

מאמר שלישי

בין בקיאות לעיון

הליאות שמרגישים לפעמים על ידי שטף המדע,

באה מצד מה שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני,

לעכל יפה את ההופעה, בתבונה שכלית מנתחת, ובהתקבלות רצונית מדותית,

ומטשטשים בזה את גבולי האורים.

כי פרשיות נתנו גם בתורה, לתן ריוח בין כל פרשה ופרשה,

וקל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט.[1]

והוא הדין לכל לימוד תבוני, הבא מהתגלות הנשמה בהופעותיה.

ההפסקה מכשירה את החיים, את המזג, את המדות, החפץ והיחש הסביבותי,

להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבההופעה העליונה.

(שמונה קבצים ג, רצה)

האמת ניתנה להיאמר- יש משהו מלאה ומתיש בלימוד התורה. לא פעם אנו חשים עייפות ואובדן חשק לאחר לימוד רצוף. שטף המדע, כמות הידע , מצבור הנתונים שאנו אוגרים אל תוכנו, יוצרים בנו תחושת עומס המורגשת בגוף ובנפש, ותובעים מאיתנו מאמץ והתגברות כדי להמשיך ולהתמיד בלימוד.

בפשטות, הלאות הזו, מקורה במאמץ השכלי שנדרש מן המוח- לשמר את הידע הרב שהוא פוגש, לעקוב אחר המהלכים המורכבים שבגמרא, להתרכז בניתוח האנליטי. ובכל זאת, התחושה היא שיש בעייפות הזו גם רכיבים מן הלאות הנפשית, והיא איננה מתמצה במאמץ האינטלקטואלי לבדו. נדמה אפילו שמקורה העיקרי של הלאות הזו הוא בקושי נפשי מסוים, במטען רגשי שנרקם עם התקדמות הלימוד, בחסך מסוים שבנפש, שהפסיעה אל הידע הנוסף, אל השורה הבאה והדף הבא, אינה ממלאת אותו, אלא להיפך- מעצימה ומחדדת אותו.

הליאות שמרגישים לפעמים על ידי שטף המדע, באה מצד שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני. כיוון שהידע התורני איננו רק חומר אינטלקטואלי, כיוון שהוא במהותו בנוי ומכוון לפעול על האדם ולחלחל לכל רבדי האישיות שלו, ממילא אין די בקליטה השכלית החיצונית של הדברים, ויש צורך לעכל אותם יפה, על ידי התבוננות מעמיקה, על ידי ניתוח שכלי עיוני מעמיק. כל פרט וידע אינם עוד 'פיסת מידע' אלא גילוי רוחני, חשיפה של נקודת אמת עקרונית מהותית עמוקה ביחס למציאות. הדקלום החיצוני שלו לא יועיל, ללא התבוננות, הבנת דבר מתוך דבר, ללא העמקה עיונית החותרת לגעת בשורש העקרוני שבמה שנלמד, ויותר מכך- להוביל מתוך אותה נגיעה לתהליכים אישיותיים אמיתיים, לשינוי הרצון ותיקון המידות.

התיאור האחרון איננו רק צו חיצוני המגדיר כיצד ראוי שייראה לימוד התורה. אכן, כך ניתנה תורה, פרשיות פרשיות, כדי ליתן ריוח של התבוננות בין כל פרשה ופרשה. אך למעשה מדובר כאן גם ובעיקר בצורך פנימי שבנפש האדם הניגש אל הלימוד. כשהלימוד מסתכם בהכרות החיצוניות, הנפש לא מקבלת את שלה. היא חותרת למשמעות, למגע פנימי, לתהליכי עומק, וכשאלה לא באים, היא משדרת אותות של חסך ותסכול. נוצר פער בין הידע הנלמד לבין מה שמגיע ממנו אל האדם עצמו, אל נשמתו. הפוטנציאל המכונן הטמון במה שנלמד, נקלט בנשמה עם כל משקלו ומשמעותו, והיא מצפה לגעת בו ולספוג ממנו, אך הוא נותר מחוץ להישג ידה. במקום להעמיק בכל הארה לעצמה, האדם סוחף איתו בשטף הלימוד הארות מצטברות, ומטשטש את הגבול המייחד ומעמיק בכל אחת מהן לעצמה.

כל לימוד תבוני, כל כניסה אל עולם הלימוד הבאה מתוך ניסיון להתבונן ולהבין, היא למעשה מסע חיפוש נשמתי המבקש להאיר משהו באדם הלומד דרך המגע שלו בלימוד, ומתוך כך לגלות ולהופיע אל עולם העשייה מימדים עמוקים מן הנשמה פנימה. ההופעות הללו הן גילוי אישי עמוק של האדם. הלימוד המכוּון מעורר באדם את הרבדים העמוקים והטהורים שבו, את הטוב ואת האמת הרוממה שבנשמתו, את הרצון והחשק שהם המנוע לעולם המעשה. אבל יש פער גדול בין הרבדים הללו לבין המופע החיצוני שלו- כלומר, הצורה הטבעית שבה הוא חי את חייו, המזג שסיגל לעצמו, המידות, הרצון וההרגלים הסביבתיים. כל אלה נבנו בזיקה לחיי העולם וצרכיו, ובניתוק מן האידיאות והאמיתות השוכנים בתוכו פנימה. היכולת להביא את אותן אמיתות אל חייו הממשיים תלויה בתהליך הסתגלות שעיקרו מתרחש בלימוד, בנקודות המפגש בין העיסוק באידיאות שכאלה ובין האדם כפי שהוא. כדי שהמפגש הזה אכן יתרחש בלימוד, יש צורך בהפסקות העוצרות את המירוץ האינטלקטואלי, ומאפשרות את המגע הרך שבין התוכן הנלמד לבין התוכן הפנימי.

מרחב למחשבות,

זאת היא התביעה התדירית שכל אדם הוגה תובע מעצמו.

הלימוד התכוף יש שיצמצם את המחשבה,

יטשטש אותה בראשית הִולדה.

וההתרגלות של הלמוד התדירי, ההתמדה השטחית,

היא היא שמגברת את המחלה הזאת של צרות המחשבה.

ובכל כח צריכים אנחנו להגאל ממנה,

כדי לפדות את נשמתנו מלחץ המצרים שלה,

לפדות אותה ממצרים, מבית עבדים.

(שמונה קבצים ז, קצז)

אפשר לקרוא לילד בשמו. הלימוד התכוף, הלימוד התדירי, ההתמדה השטחית, הן מה שנקרא בעולם הלמדני 'לימוד בקיאות'. יש פיתוי גדול בלימוד שכזה, שבו קל לאגור, למדוד ולכמת. התנועה המהירה מנתון לנתון, מידע לידע נוסף, נותנת תחושה של התקדמות מתמדת, ללא עמל מלאה וללא שקיעה מפרכת בעומקם של דברים. אבל ההרגל של הלימוד הבקיאותי, הוא שותף למעשה ביצירת המחנק הנשמתי של הלומד. המנוע של הלימוד, אצל כל הוגה המחפש פשר ומגע עמוק בלימודו, הוא הלימוד העיוני, החיפוש אחר מרחב מחשבתי, עומק, תהליכים של יצירה, גילוי אישי. המרדף הבקיאותי הוא כמעט בריחה מן המקום הזה, הוא מסמם ומטשטש את האדם הלומד באשליה שהוא עמד על עיקרם של דברים, אך בפועל הוא עוצר את התהליך באיבו, לא מאפשר ללידה הפנימית להתרחש.

במחלה צריך להיאבק, ובמדויק- יש להיאבק בשורשיה. כדי לגאול את הנשמה ממצריה, עלינו לפתוח לה מחדש את הצינור למרחב המחשבתי. יש להכיר בכך שעם כל מה שנתמיד לאורך ימים ושנים ברכישת ידע, עדיין נשמתנו תהיה לחוצה במיצריה, בבית עבדים. ייתכן שהניסיון לעצור את המירוץ הלמדני ידרוש מאמץ וכוח רב, שינוי הרגל ושינוי תפיסה, אומץ לנוח ולשקוט ולעמוד מול עצמנו ולגעת בעומק שבתוכנו, אך אין ברירה. זו הרי הנקודה שתכריע את עולמנו הרוחני, משיעבוד לגאולה.

לפעמים ישנה התמדה כזאת,

המאבדת את כל הונו הרוחני של המתמיד,

ובטלה כזאת,

הממלאה את כל עולמו של אדם קדושה וגבורה,

סוד הדומיה.

(שמונה קבצים א, תמה)

שאלות למחשבה ודיון:

• האם התיאור של לימוד מעמיק כזה נכון לכל תחום וסגנון בלימוד? או שלדברים הללו יש השלכה גם ביחס לבחירת תחום לימוד ושיטת לימוד?

• לאור כל התיאור הזה, האם יש ערך חיובי ללימוד הבקיאות, וכיצד ניתן להסבירו?

_____________________________

[1] 'ויקרא אל משה - יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט' (רש"י ויקרא א).

למאמר הקודם למאמר הבא