למקומה של העצמיות בלימוד התורה

בספרו ערפילי טוהר (עמ' סא) כותב הרב קוק את הדברים הבאים:

"האנשים הגדולים באמת הם מוצאים בקרבם ניגוד פנימי להתלמדות, כי הכל חי בקרבם ומפכה מרוחם... כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן במה שהוא מערב יסוד זר במהותה".[1]

 

בדברים אלו עומד הרב קוק על העובדה שכאשר האדם מקבל מהזולת בלימוד ואף בדברים אחרים, עם כל התועלת שבדבר, נשמתו ניזקת, מכיוון שיסוד זר, משהו מן הזולת, נכנס לתוך נשמתו העצמאית. עניין זה עולה בכתבי הרב קוק גם במקום אחר[2] :

"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע".

 

ברור שהלימוד מן האחר מטרתו היא בניין עולמו הרוחני של היחיד אך בפועל ישנם אנשים שמרוב שהם רק מקשיבים לאחר הם מאבדים את עצמיותם. את השמות של כל הדברים הם יודעים, אבל את שמם שלהם, את נפשם, אינם יודעים. באורות הקודש ב' (עמ' שיד) מאיר הרב קוק את אותו העניין בצורה שונה:

"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם (באמת)[3] בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה".

 

לעניות דעתי, בקטע זה מדבר הרב קוק על כל עבודת ה' של האדם אך נתייחס אליו בעיקר בנקודות הקשורות לענייננו. הרב קוק טוען שאדם שאינו רודף אחר האמת בכל מרצו ונפשו יתחבא בצלם של בניינים טבעיים, עמודים גדולים שהם רבנים או ספרים חשובים ונשגבים. הוא ילך אחריהם בכל דבר. אבל אדם שבאמת קיימת בו נשמה, אדם שרודף אחרי האמת (וכך בעצם אמור להיות כל אדם), לא יוכל לחיות חיים של אחרים, נשמתו תוכל לחיות רק אם אמונות ומעשים שהוא בנה בעצמו, דברים שהוא יצר, שהוא עשה. עבודה זה של היצירה העצמית של האדם איננה פוסקת כל חייו.

חשוב להדגיש שברור שכשאדם לומד תורה הוא צריך לבוא לכך מתוך ענווה גדולה לרבנים ותלמידי חכמים ולדעת שהוא צריך ללמוד מהם את תורתו אך בכל זאת אין הדבר אומר שכל בניינו העצמי צריך לבוא מהם.

הגמרא במסכת עבודה זרה (יט.) מביאה את דברי רבי: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". הגמרא מסבירה את הדברים באמצעות סיפור על שני תנאים - לוי ור' שמעון ברבי. הגמרא מספרת ששני תנאים אלו התווכחו באיזה ספר ללמוד, משלי או תהילים, ור' שמעון ברבי כפה את לוי ללמוד תהילים. אלא שלאחר ששמע לוי את דרשתו של רבי הוא הבין שהוא לא חייב ללמוד את הספר אותו כפה עליו ר' שמעון ברבי ללמוד. לאור סיפור זה הסביר רש"י את דברי רבי כך: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו. שאם ישנה מסכת אחרת אין מתקיימת". הלימוד של התלמיד יצליח רק כאשר הלימוד יגיע מתוך מוטיבציה פנימית ואמיתית. זהו ה"ממקום" שלבו חפץ - "ממקום" של מוטיבציה. רק לאחר מכן מביאה הגמרא את דברי רבא "לעולם ילמוד תורה אדם במקום שלבו חפץ" - המדגישים את המקום הפיזי ופחות את המקום הרוחני.

מכל מקום, יישום מעניין של דברי רבי התקיים בבית מדרשו של הרמב"ם כפי שהוא עצמו מספר באיגרת לר' פנחס הדיין[4] :

"יש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חבורי (משנה תורה), אלא שנים או שלושה אנשים אשר למדו מקצת ספרים, ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב (הרי"ף), ולמדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות, וגם שניים שאלו ללמוד הגמרא ולמדתי אותם מסכתות אשר שאלו".

 

הנצי"ב בפירושו לתורה[5] מסביר את העיקרון שעומד מאחורי דבריו של רבי לאור דבריו של שלמה המלך בספר קהלת:

"לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום. וזה פורש עצמו לעבודה. וזה לגמ"ח. והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה... ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי (יותר). על זה אמר קהלת (יא, ט) 'והלך בדרכי לבך'. מה שלבו נמשך אחריו. ברור שמזלו חזי (רואה) כי זה ענין טוב לפי כח נפשו".

 

הנצי"ב מסביר את דברי רבי כנובעים מתוך אופיים של בני האדם, אלא שלפי דברי הרמח"ל מסתבר שגם האופי של התורה עצמה מחייב את הדברים[6]:

"ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא שכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת"?

 

הרמח"ל מסביר שהתורה תוכל להגיע לשלמות רק כאשר כל אדם יגלה בה את חלקו. אם כן, לא רק תכונותיהן השונות של בני האדם מחייבות את עצמאותו של כל אדם בלימודו, אלא גם התורה שיכולה להתפתח ולהגיע לשלמות רק כאשר כל אחד אוחז בחלק הראוי לו, מחייבת זאת. הרב קוק בקבצים מכתב יד קדשו א' (עמ' סד)[7] מחבר בין שני ההסברים:

"ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, וענייני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר כשרונו הוא משתקע בגמרא ומפרשים מפני שרואה שכן הוא המנהג, והוא מרגיש בנפשו שינאה למה שעוסק בהם, כיון שבאמת אין ההשתקעות באלו הענינים לפי טבעו. ואם היה מוצא את תפקידו להתעסק באותו המקצע המקביל לתכונת נפשו, אז היה מרגיש מיד שאותה הבחילה שבאה לו בעסקו בהלכה לא באה לו מצד איזה חסרון עצמי באופן של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו אינה נוטה להם ומבקשת מקצע אחר לקביעותה...".

 

הרב קוק עומד על כך שלכל אדם יש תפקיד מסוים בלימוד התורה שעליו למלאו. לא יכול להיות שכולם ילמדו את אותם הדברים! יש כאלה שיותר מתאים להם ללמוד גמרא ויש כאלה שעדיף שיתמחו בהלכה, ואחרים צריכים להתעסק באגדה דווקא[8].

אך חשוב להדגיש שכמובן שלא כל אחד יכול להחליט אחרי זמן קצר של לימוד שלא מתאים לו ללמוד גמרא, הלכה או כל מקצוע בסיסי אחר, כפי שכתב הרב קוק במקום אחר ("עין איה" שבת א, פ"ב קא):

"זוהי חובת המתחיל, השונה, המתלמד לדעת שהוא צריך להגיע אל התוך, אל העומק שבתורה, ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה משמחת לבבו ועינוגיו הטבעיים, ולא ידמה שימצא תיכף את העונג והשעשוע בתורה, כ"א יקבל עליו את מרירותה בהתחלה, 'מר עובר', אמנם עובר ולא מתמיד הוא המצב הזה".

 

אך אם לאחר זמן ולאחר חשיבה ארוכה ורצינית בעלת כנות עצמית גבוהה הוא מגיע למסקנה שזהו לא תפקידו ובוחר לעצמו ענף אחר בתורה, לא רק שאין בכך כל פגם אלא שכך הוא צריך לעשות. מכאן גם ברור שלא יכול להיות שכולם ילמדו את אותם הספרים. ברור שישנם ספרים או נושאים המהווים יסודות בסיסיים במחשבת היהדות שרוב האנשים צריכים לקרוא אך עדיין לכל אחד חייבים להיות ספרים או נושאים שמעסיקים אותו ודווקא אותו ושהוא הגיע אליהם מתוך חיפושו ורצונו (ואין פסול אם חבריו מעוניינים בהם גם הם).

לסיום הדברים ראוי להביא את דבריו החריפים של ר' אליהו הכהן מאיזמיר[9] בספרו "שבט מוסר":

"אם לבך מתאוה ללמוד מקרא יותר ממשנה, או בהיפך, וכן אם תאוה נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה או קבלה יותר מתלמוד, ממה שתאוה נפשך, דע שעל זה באת, ואחוז בה לעשות עיקר לימודך בזה... וכל אדם שחושק ומתאוה נפשו לקבלה ולא לתלמוד, או לאגדה ולא לקבלה ותלמוד, ויש לו דוחק ומצטער על זה, עתיד ליתן את הדין, שגורם לנשמה זו שלא תעשה שליחותה כדי להשלים חלק זה התורה שחיסר בפעם הראשונה שבא לעולם".

 

גם בלימוד התורה לכל נשמה יש שליחות בעולם. אדם שלא מאפשר לנשמתו למלא את ייעודה התורני בעולם, עתיד לתת על כך את הדין!

 

___________________________________________________________________

 

[1] ההדגשה אינה נמצאת במקור אלא הוספה של כותב המאמר וכן כל הדגשה להלן.

 

[2] אורות הקודש ג', עמ' קלט

 

[3] מילה זו מופיעה בגרסת המקור בקובץ א, פסקה קפג.

 

 

[4] איגרות הרמב"ם, מהדורת ר"י שילת עמ' תלט

 

[5] במדבר טו, מא

 

[6] "אדיר במרום", עמ' עא

 

[7] הפסקה מצוטטת גם באורות התורה (ט, ו). אנו ציטטנו את המקור שהתפרסם לאחרונה, בעקבות השינויים הרבים שעשו עורכי אורות התורה בפסקה, שחלקם מרככים במעט את תוכן הדברים.

 

[8] וראה בסוף הקטע שם שהרב קוק מדבר גם על כאלה שנטייתם חזקה ל"חכמות מיוחדות", ולפי ההקשר הכוונה לחכמות חיצוניות.

 

[9] מגדולי מחברי ספרי המוסר, חי במאה ה-17

Share on Facebook
Please reload

Please reload

תגיות

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2001 ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" נתיבות מאז

  • White YouTube Icon
  • White Facebook Icon
  • White Google+ Icon