פרשת שלח - חטא המרגלים: בין פרשת שלח לפרשת דברים

חטא המרגלים המתואר בפרשתינו מעלה תהיות רבות. במסגרתו המצומצמת של דף זה, אני רוצה לעסוק בעיקר ביחס בין תאור המעשה הידוע בפרשת שלח, לבין התאור הפחות ידוע בפרשת דברים.

בפרשתינו נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה (במדבר יג, א – ג).

לעומת זאת בפרשת דברים:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (דברים א, כב – כד).

ההבדל הבולט ביותר בין שני התאורים הוא מקור היוזמה. לפי פרשת שלח, ה' הוא היוזם, ואילו לפי דברים עם ישראל יזם, ומשה נענה לבקשתם. התבוננות נוספת מעלה הבדלים משמעותיים נוספים; בפרשת דברים המרגלים עולים רק עד נחל אשכול הנמצא באזור הרי חברון, אילו בפרשת שלח מסופר שהם תרו את הארץ: 'מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת' – שזה עד קצה גבולות ההבטחה. הבדל נוסף קשור למטרת השליחות. בספר דברים ברור שהמטרה היא ריגול צבאי, ואילו בפרשת שלח, השורש ר,ג,ל לא מופיע אף לא פעם אחת; במקום זאת מופיע שנים עשר פעמים (כמנין המרגלים עצמם) השורש ת,ו,ר. ועוד, בספר דברים שנים עשר המרגלים הם סתם שנים עשר אנשים נציגי כל השבטים, ואילו בפרשת שלח הם מתוארים בפרוט רב בשמותם, תפקידם ומעלתם. מעבר לכל זאת, הנימה של הפרשיה בספר דברים היא של בקשה לא לגיטמית שיש בה מרד: 'ותקרבון אלי כולכם', ואילו בפרשת שלח קיימת אפילו נימה חגיגית בשליחת האנשים. רבים התייחסו לפער בין שתי הפרשיות. הגישה המרכזית רואה בצדק שני היבטים של הסיפור. ההיבט האחד בפרשת דברים עוסק בעיקר בהיבט הצבאי של השליחות. דבר זה בא לידי ביטוי הן בשימוש בשורש ח,פ,ר ו – ר,ג,ל שעניינם הוא ריגול צבאי, והן באזור הריגול הזה שבודאי חייב להיות מוגבל, שכן אין טעם לרגל כבר עתה לאזורים כל כך מרוחקים כמו לבוא חמת, שבאמת רק לאחר כארבע מאות שנה יכבשו לראשונה על ידי דוד המלך. לעומת זאת בפרשת שלח, המטרה היא לא לרגל אלא לתור את הארץ ולהכינה לחלוקתה לשבטים. תיור הארץ לצורך חלוקה מופיע גם בספר יהושע בסגנון דומה לפרשתינו:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ . . . הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי (יהושע יח, ג – ד).

הבחנה ברורה זו, בין ההיבטים השונים המתוארים אינה מיישבת כמובן, כלל את תמיהותינו אלא להפך, היא מגדילה אותם, שכן עתה מתברר שגם מטרת שילוח האנשים הייתה שונה!

אולם נראה לעניות דעתי ליישב כך: תחילת הסיפור הוא דווקא בספר דברים. בני ישראל פונים אל משה ודורשים ממנו לשלוח מרגלים, על מנת שיכינו את השטח לכיבוש הארץ. דרישה זו אין בה רע, אם הייתה נעשית בדרך ראויה, שהרי גם משה (ע' במדבר כא, לב) ויהושע (ע' יהושע, ב) שלחו מיוזמתם מרגלים לצרכים צבאיים. אך לשונו של משה בספר דברים מורה, שהייתה כאן פניה היסטרית ('כולכם') שבעצם נבעה מחוסר אמונה בה' שיוכל להושיעם. משה אינו דוחה על הסף יוזמה זו, הוא מנסה להסב את עיקר היוזמה לתיור והכנה לצורך חלוקת הארץ. פרשת שלח, מתארת בעצם את ההיענות של ה' לבקשתם, והדגשת הפן השונה של השליחות: חלוקת הארץ. תגובה זו, יש בה עקרון חינוכי עקרונ