אדרבה - לדבר את האחר

"אדרבה,

תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו

ולא חסרונם,

ושנדבר כל אחד את חבירו

בדרך הישר והרצוי לפניך,

ואל יעלה בליבנו שום שנאה

מאחד על חבירו חלילה,

ותחזק אותנו באהבה אליך

כאשר גלוי וידוע לפניך,

שיהא הכל נחת רוח אליך,

אמן כן יהי רצון!"

תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק, הינה תפילה חשובה ובסיסית באמונתנו, אך היא מעלה הרבה שאלות שלרוב לא מתעסקים בהם.

השאלה הראשונה הינה מדוע ר' אלימלך מחליט לבקש מהקב"ה שיתן בליבו לראות? מדוע הוא משתמש בלב, ולא רושם "תן שנראה כל אחד.." או "תן בעינינו לראות" או "תן בליבנו להרגיש ולהכיר כל אחד" או משהו כזה. אך בסופו של דבר ר' אלימלך מחליט להשתמש ב"ליבנו שנראה".

נעלה עוד שאלה, מדוע כתוב "שנדבר כל אחד את חבירו"? מה הכוונה בלדבר את מישהו? לכאורה, היה נכון יותר לרשום לדבר עם מישהו, אבל מדוע כתוב "את"?

לפני שאמשיך בשאלות רק אומר, שאינני בטוח שכל מה שאומר זאת הייתה כוונת ר' אלימלך מליז'נסק, ויכול להיות שכל השאלות שאני שואל על הדרך הכתיבה אינן נכונות והתשובות להן פשוטות, לדוגמה שכך הייתה הדרך דיבור באותה תקופה. אבל בכל זאת אני אעלה את השאלות כדי להסיק מהם מסר.

אמשיך. מדוע רשום בדרך הישר והרצוי? לא מספיק לרשום רק רצוי? כי כמובן שרצוי מכיל את הישר. ואם רשום גם ישר וגם רצוי כנראה יש הבדל ביניהם, אם כן, מהו?!

עוד שאלה שעולה הינה מדוע כתוב "אל יעלה בליבנו שום שנאה"? מה זה יעלה בליבנו? מתי משהו עולה בלב? ומדוע פשוט לא לרשום שלא נשנא אף אחד? חוץ מזה שאם בהתחלת התפילה רשום שנראה כל אחד מעלת חברנו אז מדוע צריך לרשום שלא נשנא אף אחד הרי לכאורה זה נובע אחד מהשני.

בנוסף ממשיכה התפילה ועוברת נושא, כביכול לאהבת הקב"ה ומבקש "ותחזק אותנו באהבה אליך".

אין אני אומר שלא צריך אהבת ה' אבל מדוע לא לכתוב את זה בפסקה נפרדת? לכאורה, באיזושהי צורה מדובר בהמשך ישיר לכל הבקשות של בן אדם לחברו שמוצגות בתחילת התפילה.

יכול להיות שישנם עוד שאלות, ומן הסתם יש עוד, אך פה אני עוצר ואתחיל לרשום תשובות שבסופו של דבר יבנו קו מחשבה אחד. פה אני גם אומר שחשוב שכל אחד ישאל שאלות על כל דבר שהוא קורא וזה תמיד יוביל לדבר טוב, למקום אמיתי יותר.

ר' אלימלך מליז'נסק פותח את דבריו ב"לב רואה", והוא מכוון זאת כדי להתחיל בהבנה בסיסית חשובה, הראייה שלנו כלפי אנשים אחרים מושפעת ישירות מהלב. הלב הוא זה שגורם לנו לראות בצורה מסוימת אנשים. משל לילד בכיתה ו' שאוהב מישהי, ופתאום היא הכי יפה בעולם. או לחילופין אם יש איזה בן אדם שאתה כועס עליו אז פתאום אתה רואה בו את כל החסרונות, הוא הבן אדם הכי מעצבן, וכדו'.

הלב משפיע ישירות על הראייה ולכן כדי שנוכל לראות את המעלות של כל אחד אנחנו נצטרך לעבוד על הלב שלנו שיראה את המעלות של חברנו. נצטרך לעבוד על הלב שיוכל לדון לכף זכות, לאהוב אהבת חינם, וכך נזכה לראות את המעלות הטובות בחברינו.

בנוסף על זה כשכתוב בתפילה לדבר את חבירו יש לזה כוונה, כאשר אנחנו מדברים את מישהו זה אומר לדבר אל האדם עצמו, אל המהות של האדם שעומד מולך. כלומר: אני חושב שיש כמה סוגים של דיבור עם מישהו. הראשון הינו דיבור עם אדם, דיבור פשוט כמו שאנחנו מדברים אל מישהו, הדיבור הוא חיצוני ולא על מהות האדם שעומד מולך, ואף לפעמים אין זה משנה אם אדם מיוחד עומד מולך או אדם אחר. דוגמה לכך: אני מדבר אל מוכר בחנות ולכן לא משנה לי מי יעמוד מולי, או אני מדבר אל החבר שאני צריך ממנו טובה, ולכן גם הדיבור הוא פשוט ולא עמוק ולא משנה לי אם זה חבר זה או אחר.

הסוג השני של הדיבור, זהו דיבור את מישהו, זה דיבור אל מהותו של האדם שעומד מולך, אל האישיות של זה שאתה מדבר איתו, אל הנשמה והנפש.

דיבור כזה הוא דיבור עמוק, הוא דיבור שיוצר קשר בין אנשים, יוצר חיבור מהותי בין אנשים, דורש משני הצדדים לדבר מתוך ה'בפנים' שלהם. דוגמה לכך: שיחת נפש בין אנשים יכולה להתבצע רק בין אנשים ספציפיים ורק בין אנשים הנפתחים אחד לשני.

אני חושב שלסוג הדיבור הזה

יש יתרון שאין לסוג הראשון ולכן יש בתפילה דגש על לדבר את חבירו. בסוג השני אתה מסתכל על האישיות של האדם שמולך ולכן תמיד תראה את הטוב שבו, כלומר: גם אם החבר הטוב שלך יעצבן אותך תוכל לדבר איתו שיחת נפש כי אתה יודע שהפנימיות שלו טובה. אם נזכה לדבר עם כל אחד כאילו הוא החבר הטוב שלנו, נכיר את האישיות של כל אחד. אז גם נדע שכל אחד בבסיסו הוא טוב ונוכל לראות את מעלתו של כל אחד. ולכן זה ממשיך על אותו כיוון מחשבה- ראיית הטוב בכל אחד, ולחיות את החיים מתוך ראיית הטוב, ובכך לראות מעלת חברנו ולדבר את חברנו.

כמו שיש סוגי דיבור שונים כך גם יש סוגים בדרכי דיבור. כמו שאומר ר' אלימלך מליז'נסק- יש 'בדרך הישר', ויש ב'דרך הרצוי'. כלומר: דרך הישר הינה הדרך שבה מדברים עם אנשים באמיתיות, מה שאני חושב אני אומר. לא קיים מצב של אחד בפה ואחד בלב, אלא אני מדבר ישר מהלב החוצה.

והדרך השניה הינה דרך הרצוי, דרך של נחת- לא בכעס ולא בציניות, אלא דיבור של כבוד. כלומר: דרך הרצוי הינה הדרך שבה אתה מעביר את מה שאתה חושב. יכול להיות שני אנשים שיגידו לחבר שלהם את אותו הדבר אך יגיד זאת בטון קשה וכועס, ואילו השני ידבר בנחת, רוב הסיכויים שיקשיב החבר לאדם שמדבר בנחת, ולכן צריך לדבר בדרך הרצוי.

אני חושב שדווקא השילוב בין דרך הישר ודרך הרצוי הוא זה שמוביל לדיבור הכי טוב. זאת מכיוון שאם אתה אומר באמת את מה שאתה חושב, לא כדי להעליב או לפגוע, אלא שאתה אומר את האמת גם לטובה וגם לרעה, ותמיד תאמר לחברך את מה שאתה חושב בנחת מתוך הקשבה, ונתינת כבוד- אז מה שתרצה להגיד יעבור, ויקשיבו לדברי תמיד.

בנוסף, שאלנו מה זה "יעלה שנאה"? ואני חושב שהתשובה לזה היא אותו דבר שהוא היום הבעיה המרכזית אצלנו בעם- שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא בצדק? וזאת הנקודה שמתבררת לנו מהתפילה, בשביל שתהיה לך שנאה אתה צריך לעלות אותה, כלומר: השנאה אינה קיימת אנחנו אלה שממציאים אותה, אנחנו אלה שגורמים לעצמנו לשנוא, אנחנו מעלים את השנאה ללב. אם היינו חיים נכון ומסתכלים על כל אדם על הפנים שלו כמו שאמרנו ב"לדבר את חבירו", לא היינו מעלים לעצמנו שנאה, לא היינו יוצרים שנאה סתמית כזאת- שנאת חינם.

יתר על כן, אנחנו מצליחים לשנוא אדם גם אם אנחנו רואים בו מעלות, ולכן בתפילה יש גם שנראה מעלת חברנו, וגם שלא נעלה שנאה. כי רבים הם המקרים בהם אנחנו אומרים על מישהו "הוא חכם, הוא מצחיק, אבל.." אנחנו תמיד נחפש את ה"אבל" כדי שנוכל להמציא שנאת חינם.

ולסיום, אולי הדבר שיסגור לנו את הכל זו אהבת ה' שמוזכרת לנו. אם נבין שכולנו נוצרנו בצלם אלוקים, כולנו שווים, כולנו בניו של הקב"ה. נוכל לחנך את עצמנו לראיית הטוב, לדון אדם לכף זכות.

אם נבין שכולנו שווים, ולכל אחד מאיתנו יש דעות שונות, ויש לכל אחד את הזכות להיות שונה, ומתוך זה נדע להרגיש ולראות את המעלות הטובות של כל אחד, נדע לדבר את חברנו, ולאהוב כל אחד אחד, ולא לעלות שנאה בלבנו.

שנדע להכיר ולדבר עם כל אחד בדרך הישר והרצוי וכמובן להשתפר בעבודת ה' ובעבודת המידות.