לא תערוץ מפניהם - על האיסור לפחד בשעת מלחמה
במסגרת נאומו של משה רבינו בספר דברים הוא מכין את עם ישראל למלחמות הצפויות להם עם כניסתם לארץ ישראל:
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' א-ֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא (דברים פרק ז, יז - כא) .
הרמב"ם רואה בפסוקים אלו מצוות לא תעשה לדורות שלא לירא בעת מלחמה:
היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה: 'לא תערוץ מפניהם' (ספר המצוות לא תעשה נח).
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חולק על הרמב"ן וכותב:
וזו הבטחה לא מצווה!
וכך גם הראב"ד:
אמר אברהם הבטחה היא ואינה אזהרה!
מחלוקת הרמב"ם מול הרמב"ן והראב"ד נוגעת בשאלה עקרונית הרבה יותר: האם שייך למנות מצוות הנוגעות אל הלב? האם אפשר לצוות את האדם להאמין בה' ולירא ממנו או לאהוב אותו? וכך גם: האם ניתן לצוותו אדם שלא ירא ויפחד במלחמה? הרמב"ם לשיטתו בכל המקומות הללו, שאכן התורה מצווה אותנו ציוויים נוגעים אל הלב ואל המחשבה. יתירה מכך, לשיטת הרמב"ם לעיתים ציוויים אלו הם הרבה יותר עקרוניים מציוויים מעשיים. לכן לשיטתו עיקרי האמונה נוגעים אל אמונת האדם ולא אל העולם המעשי.
אלא שבאמת עדיין שיטתו מצריכה באור: כיצד באמת ניתן לצוות אדם שלא לפחד אם הוא באמת פוחד?
בהלכות מלכים הרמב"ם מבאר מצווה זו בהרחבה:
מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם (פרק ז הלכה טו).
הרמב"ם כמובן מודע לקושי הגדול בקיום הצו שלא לירא. לכן הרמב"ם מסביר כיצד לא ירא האדם ולא יפחד? אדם שיודע שעל יחוד ה' הוא נלחם, והוא נשען על מקוה ישראל לא צריך לירא! ועוד מציע הרמב"ם (ולזה אין כל מקור ידוע) שלא יחשוב הלוחם על אשתו ובניו אלא יפנה את כל מחשבתו רק למשימת המלחמה העומדת לפניו. לתפיסתו של הרמב"ם הבנה שכלית של העניין מביאה גם לשינוי הרגש. אדם הרואה את גדולת ה' וגדולת מעשיו יוכל גם לאהוב אותו ולירא ממנו. וכך גם בענייננו, אדם שיבין היטב את מטרותיו כלוחם בצבא ישראל, לא יפחד מהמלחמה. אולם גם האדם הירא, אינו עובר בלאו אלא אם כן הוא 'מבהיל עצמו' (כלשונו במשנה תורה) או 'ייסוג אחור ויברח' (כלשונו בספר המצוות) - אבל אם האדם מתגבר על חששותיו ונלחם 'בכל לבו ובכל נפשו' בודאי הוא ממלא את ייעודו כלוחם במערכות ישראל.
והלוואי שלא נדע עוד מלחמה.
